איך אומרים “הדרת נשים” במרוקאית?

dalit_atrakchiהסיפור שלא יאמן התרחש לפני קצת למעלה מחודש: ראש ממשלת מרוקו, עבד אל-אילה בֵּנקִירַאן, קיבל בלשכתו את שר החוץ ושרת המשפטים של בלגיה בעת ביקור רשמי של השניים במרוקו. כרגיל בביקורי עבודה ממלכתיים, הביקור תואם לפרטיו מראש ולא היו צפויות הפתעות מיוחדות. אלא שבנקיראן הפתיע את כל הסובבים: בעת שנכנסו השרים הבלגים אל החדר הוא לחץ בחום את ידו של שר החוץ הבלגי והתעלם לחלוטין מנוכחותה של שרת המשפטים. בחיוך קנטרני על פניו אף העיר: “לא היית צריך להביא מתורגמנית, אני מדבר ומבין צרפתית בצורה טובה מאד”. קבלת הפנים הקרה של ראש הממשלה המרוקאי לשרים הבלגים לא הסתיימה בזה. לכל אורך המפגש הוא התעלם לחלוטין מנוכחותה של הגברת המכובדה בחדר, דבר שאילץ את שר החוץ הבלגי לדון בנושאים שאמורים היו להיות נדונים על ידי עמיתתו. בנקיראן דיבר אך ורק אל השר הבלגי והפגין התנשאות שיכולה הייתה להוביל לתקרית דיפלומטית קשה בין שתי המדינות. השרה הבלגית אישרה, בצאתה מהפגישה, כי לולא נוכחותו של עמיתה הייתה יוצאת מהפגישה בטריקת דלת ו”מפוצצת” את היחסים בין המדינות. שבועיים אחר כך הוציאה הדוברת שלה הודעה לעיתונות בה נאמר כי דבריו של בנקיראן נאמרו בהומור ושהוא התנצל על ה”בדיחה”.

התנהלותו המביכה של בנקיראן, שזכתה לדיווח מקיף בעיתונות המרוקאית, היא חלק מגל של חששות השוטף את הממלכה בעקבות זכייתה בבחירות של המפלגה האסלאמיסטית שבראשותו והקמת הממשלה המזוהה עם קו אסלאמיסטי מתון. החשש הגדול הוא אסלאמיזציה של המדינה, החלת חוקים “בניחוח שרעי” ונסיגה הדרגתית מהרפורמות החשובות שביצע המלך מוחמד השישי במהלך העשור האחרון. יש גם חשש גובר להסגה לאחור של זכויות הנשים והתנערות, גם אם חלקית, מההישגים המשמעותיים של ארגוני הנשים בכל הנוגע למעמד האישה, זכויותיה במשפחה, ובעיקר חשש לפגיעה בחוקים שנחקקו מאז שינוי המֻדַוַונַה (חוקי המשפחה) ב-2003. אמירות של שרים בממשלה על כך שנשים חייבות להתלבש בצניעות, שאין ליישם בהכרח את המגבלות שהמֻדוונה השיתה על גברים (כמו קביעת גיל 18 כמינימום בנישואי נשים, הגבלות על נישואי גבר לאישה שנייה וכדומה), כמו גם התבטאויותיה השמרניות של השרה היחידה בממשלה הנוכחית, בסימה חכאווי, בענייני גירושין והפלות – כל אלה מעוררים חשש בקרב פעילות פמיניסטיות וארגוני נשים, ובקרב ציבור הנשים במרוקו בכלל. לזאת מתווספות תקריות אלימות, בודדות אמנם, בהן תקפו פעילים סלפיסטים נשים צעירות שהיו לבושות באופן שאינו צנוע לטעמם. אירועים אלה התרחשו ברחוב, באור יום וללא התערבות ממשית של המשטרה. הם עוררו גל מחאה רחב במרוקו והממשלה והעומד בראשה הוגדרו “זאב בעור של כבש”.

כחודש אחרי התקרית המביכה ברבאט התגבשה בצרפת ממשלה חדשה בעקבות זכייתו של הסוציאליסט פרנסואה הולנד בבחירות לנשיאות. דמות מיוחדת ומעניינת בלטה, לפחות לעיניים מרוקאיות, במהלך המירוץ של הולנד לנשיאות, ולאחר מכן בתהליך הקמת הממשלה החדשה בראשותו של ז’אן-מארק איירו: דמותה הצעירה (34) של נַגַ’את בּלְקַאסֵם, ילידת העיירה הקטנה בּני-שיכר ממחוז נַאדור במרוקו, שהיגרה לצרפת בגיל 4 בעקבות אביה, הפועל הפשוט, וקיבלה אזרחות צרפתית רק לאחר הגיעה לבגרות. בלקאסם, בוגרת לימודי מדע המדינה (בהצטיינות) ואם לתאומים מנישואיה לצרפתי שאינו מוסלמי, הצליחה לטפס במעלה הסולם החברתי והפוליטי הצרפתי ולהוכיח כי האינטגרציה, כולל זו של המוסלמים המושמצים תדיר בצרפת, לא פסה מן העולם. בלקאסם אמנם מסרבת לקבל על עצמה את התיוג של ‘מהגרת’ או ‘ערביה’, אולם מאז החלה בפעילות פוליטית לפני כעשור היא מעורה בפוליטיקה המרוקאית ומהווה גורם חשוב בקשר בין שתי המדינות. במהלך מערכת הבחירות בצרפת היא ביקרה תכופות במרוקו על מנת להעמיק את קשריה עם הארמון והמלך, ובעיקר כדי לשכנע את אלפי בעלי זכות הבחירה החיים במרוקו להצביע למפלגה הסוציאליסטית ולהולנד. בעיתונים מרוקאים מופיעים דיווחים שוטפים על בלקאסם בחודשים האחרונים, ובאחד מהם אף נשאלה השאלה העוקצנית: “האם כיום נשים צריכות להגר כדי להצליח?”

אונס, משטרה ודמוקרטיה

Syrian refugees 3בתחילת ספטמבר ניגשו שלושה שוטרים לזוג טוניסאי מאורס שישב בתוך מכונית. לדברי הבחורה, אחד משלושת השוטרים לקח את ארוסהּ לכספומט כדי לסחוט ממנו כסף; שני השוטרים שנותרו עמה אנסו אותה. שלא כצפוי, הבחורה ניגשה למשטרה והתלוננה נגד השוטרים; במקביל היא פנתה לארגוני זכויות האדם ודיווחה גם להם על האונס.

שבוע לאחר שהגישה את התלונה, ב-11 בספטמבר, יצא משרד הפנים הטוניסאי במסע הכפשה נגדה. במסיבת עיתונאים האשים דובר המשרד את הזוג בהתנהגות בלתי הולמת בציבור. המשרד אף הזדרז להגיש תלונה נגד בני הזוג, וכבר ב-2 באוקטובר נערך דיון בבית משפט בשאלת התנהגותם הלא מוסרית. בזמן הדיון התנהלה בסמוך לבית המשפט הפגנה של ארגוני נשים שהביעו את תמיכתם בבחורה ואת ביקורתם כלפי המשטרה ומערכת המשפט.

טוניסיה רותחת. מצד אחד ארגוני נשים ואף אזרחים מן השורה מזועזעים מכך שאישה שהעזה להתלונן על אונס נתקלת במערכת משפטית ההופכת את האשמה על פיה, ומצד שני, אם יורשעו השוטרים המואשמים באונס אפשר יהיה לגזור עליהם עונשים כבדים ואף הוצאה להורג. המחירים גבוהים, וסביר להניח ששני הצדדים יילחמו זה בזה בכל הכלים העומדים לרשותם.

אולם מעבר לדרמה שתתגלה בבית המשפט בחודשים הקרובים ניתן ללמוד ממקרה זה גם על הקושי של בעלי השררה להתאים את עצמם לחוקי המשחק החדשים של הדמוקרטיה וזכויות האדם. השוטרים והפקידים, שהורגלו לאזרחים צייתנים השותקים נוכח כל עוול, מתקשים להסתגל למצב שבו בחורים ואפילו בחורות צעירות מעזים להתעמת איתם, להתלונן נגדם ולגייס תמיכה בינלאומית בן לילה. בעלי הכוח והמעמד בטוניסיה מתקשים להפנים ולהבין את המהפכה שהתחוללה סביבם. הם מורגלים לתרבות פוליטית ולגילויי כוח מסוג אחד אך נתקלים במציאות חדשה הפועלת אחרת. אפשר לשנות חוק בתוך זמן קצר ביותר, הרבה יותר קשה להנחיל אותו למי שנהנו מהחוק הקודם.

הקושי הזה ניכר גם ביחסם של שלטונות טוניסיה לעיתונות. אף על פי שהחוקים השתנו, ואף על פי שנוסח “קוד עיתונות” חדש המגן על עיתונאים, בחודשים האחרונים תקפו כוחות משטרה עיתונאים שסיקרו הפגנות. במקביל, מפלגת א-נהדה ממנה דמויות מרכזיות ממשטרו של השליט המודח בן עלי לתפקידי מפתח בארגוני התקשורת המרכזיים של טוניסיה. הקושי להפנים את השלכות המהפכה ניכר גם בקרב אנשי השלטון החדשים. נדמה שגם ראש הממשלה החדש חמאדי ג’באלי, חבר מפלגת א-נהדה, עדיין לא הפנים את העקרונות העומדים מאחורי החוקים המגנים על העיתונות. בראיון שנערך עמו בשלהי 2011 ציין ג’באלי ש”אמצעי התקשורת הנוכחיים אינם משקפים את רצון העם”. חוסר שביעות הרצון שלו מאמצעי התקשורת הוא שעומד ככל הנראה מאחורי המינויים התמוהים הללו.

אירועים אלה בטוניסיה, ולצדם אירועים שהתחוללו לאחרונה במצרים, מלמדים שהשלטון הוחלף, החוקים שונו, אבל מתחת לפני השטח עדיין פועמת התרבות הפוליטית הישנה ומעצבת את המציאות. ואכן, בתקופה שלאחר המהפכות בטוניסיה ומצרים, אחד האתגרים העומדים לפני אזרחים השואפים לחולל תמורה מעמיקה הוא לשנות את הרגלי העבודה ואת תפישת הכוח של הפקידות, של כוחות הביטחון ושל אנשי השלטון.

כיום, מי שמעז לצאת נגד אנשי השלטון עדיין נדרש לשלם על כך מחיר. סיפורה של המתלוננת בטוניסיה ממחיש שהפקידות הוותיקה נחושה למנוע פגיעה בחבריה ומוכנה להילחם על כך. אולם מהתגובה הציבורית, הן בהפגנות והן באינטרנט, עולה שגם לציבור יש כלים להביע את עצמו, להפעיל לחצים ולקדם את האינטרסים שלו ואת תפישת עולמו. כיום התרבות פוליטית החדשה היא אחת מזירות ההתגוששות שבין המהפכנים לבין אליטת הכוח הישנה ושותפיה החדשים. היכולת להחדיר ולהפיץ ערכים חדשים תהווה אמת מידה ליכולת של מחוללי “האביב הערבי” לשמר את הישגיהם.

אמנות ואלימות בתוניסיה

nimrod-passportלפני כשבועיים פגשתי חוקר משפט מוסלמי ושוחחתי עמו על המצב הפוליטי במולדתו – תוניסיה. מהר מאוד נסובה השיחה על הסלפים בתוניסיה. החוקר הביע חשש כבד מהאלימות שנוקטים הסלפים; חוצפתם מחד גיסא והפסיביות של מפלגת השלטון, אל-נהדה, מאידך גיסא, גרמו לו לחשוש מהעתיד הצפוי למדינה.

ואכן, בימים האחרונים חווה תוניסיה גלי אלימות המעידים כי חושיו של אותו חוקר חדים ומדויקים. האירועים האלימים החלו בשל תערוכת אמנות שהציגה תמונות שפגעו ברגשותיהם של הסלפים. אחת מן התמונות, לדוגמה, מציגה את שם האל, “אללה”, באותיות המורכבות מזבובים מתים. השמועה על התערוכה נפוצה בקרב הסלפים והם החלו לזרום לאזור הגלריה. אמנם מולם התייצבו שוטרים שניסו לבלום אותם ולהרגיע את הרוחות, אך נוכחות המשטרה לא מנעה מהם לשרוף תמונה, להשליך פסל מהגג ולהשחית את הגלריה בכתובות גרפיטי. סלפים נוספים פגעו במתקני משטרה ברחבי תוניסיה, בבית משפט ובמטה של ארגון עובדים. במהומות נפצעו למעלה ממאה וחמישים שוטרים.

התגובות הרשמיות של ממשלת תוניסיה ממוקדות כעת בהנמכת גובה הלהבות ובהשתלטות על הרחוב. השלטונות הכריזו על עוצר ושגרירויות של מדינות זרות הזהירו את נתיניהן מפני השתתפות בהפגנות. אולם מעבר לניסיון למגר את האלימות, מדיניות הממשלה משקפת את האמביוולנטיות שאותו חוקר ציין בפני לפני כשבועיים. מצד אחד, שר הפנים של תוניסיה כינה את האירועים “מעשי טרור” ואיים שהמשטרה תצויד בעתיד באמצעים לפיזור הפגנות באש חיה ותשתמש בהם. מצד שני, סמיר דילו, השר לענייני זכויות האדם, הפנה אצבע מאשימה כלפי ה”ארגון לאמנויות יפות”, שלדבריו הפר הסכמים עם משרד התרבות, ואף הודיע כי הארגון ייתבע בשל כך בבית המשפט. כך או כך, גורמי החוק בתוניסיה ממשיכים לחקור את הפרשה ועדיין לא הגישו דו”ח וממצאים רשמיים.

התגובות על המהומות הללו מלמדות על הקשיים לשלב תפישות שונות של האסלאם עם ערכים ליברליים. מפלגת השלטון, אל-נהדה, היא מפלגה אסלאמיסטית מתונה המחפשת את שביל הזהב בין סגנון חיים מערבי וליברלי ובין אורח חיים אסלאמי. מנהיגיה עֵרים לכך  שרבים מתושבי תוניסיה אימצו לעצמם תפישת עולם ליברלית ואף הצביעו בעד מפלגות שחרתו על דגלן את הקריאה להוביל את תוניסיה על פי ערכים ההולמים גישה זו. שתיים מן המפלגות הללו הן שותפותיה של מפלגת אל-נהדה בשלטון. ואולם, מימין לאל-נהדה מתקיימות תנועות וקבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות הדורשות לחדש את הח’ליפות וליישם את המשפט המוסלמי (השריעה) במלואו. לא מעטים מתומכי התנועות הללו נוקטים אלימות; סביר להניח שהם היו נוכחים בגלריה ובשאר אירועי האלימות שהתחוללו בטוניס בימים האחרונים.

תגובה מעניינת במיוחד על המהומות הושמעה מפיו של המנהיג הבולט ביותר בתוניסיה, רשיד גנושי שביקש להרגיע את הרוחות. גנושי טען שאין מדובר אלא בהתפרעות של אסלאמיסטים תוניסאים קיצוניים וכי לדידו, אין בכך כדי להפתיע, שכן, זוהי תופעה מובנת שעתידה לחלוף. הוא המשיך והסביר כי גם גם במפלגתו-שלו היו בעבר קיצוניים. כך או כך, גנושי טען כי המהומות אינן תוצאה של קריאתו של מנהיג אל-קאעדה, איימן ט’ואהירי. במילים אחרות, גנושי דחה את האפשרות כי לאל-קאעדה יש קשרים עם ארגונים אסלאמיסטים בתוניסיה או השפעה על אירועים המתרחשים בה. עם זאת, מובן שעצם ההכחשה מלמדת על החשד שלאל-קאעדה יש השפעה בתוניסיה.

ספק אם דברי ההרגעה של גנושי אכן משיגים את מטרתם וספק אם  הם משפיעים על החוקר התוניסאי שפגשתי ועל אינטלקטואלים מתמערבים שכמותו. בהמשך אותו ערב סיפר החוקר בסיפוק לא מבוטל שאת שני בניו הוא שלח לצרפת כדי ללמוד שם. דומה שרמז לכך שאם האסלאמיסטים הקיצונים יטרפדו את הדמוקרטיה בתוניסיה, ואם מפלגת השלטון תניח לתוניסיה לטבוע, בניו, לפחות, יינצלו.

אליטות אטומות, צדק חברתי ומלחמה באיראן ובישראל

תופי המלחמה בין איראן לישראל לא מפסיקים לרעום. הנהגות שתי המדינות פועלות ללא לאות ובכול האמצעים שעומדים לרשותן להאשים זו את זו בתוקפנות, באחריות לפגיעה ביציבות האזור באמצעות פיגועי טרור מתמשכים, ובמרוץ חימוש קונוונציונלי וגרעיני. דומה כי סיבת קיומן מצויה יותר ויותר בהצגת האחת כאחראית לכלל הבעיות של זולתה. ממשל נתניהו-שטייניץ מצדיק את הגזרות הכלכליות בסכנה האיראנית. ממשל חמינאי-אחמדינג’אד מצדיק את המשבר הכלכלי העמוק בסנקציות הכלכליות שיזמה ישראל, שמצדה גאה להודות בכך. הפתרון ששני המשטרים אימצו היה הפניית תקציבי ענק נוספים לצבאות.

את המחיר, כמו תמיד, משלמים העמים. לכאורה בעת משבר מצדיק ההגיון הכלכלי קיצוץ עמוק בהוצאות הביטחון לטובת הגדלת התעסוקה, שיפור מערכות החינוך והקלת הסבל והמצוקות של מיליוני האזרחים. אבל רק לכאורה. הוצאות הביטחון עלו לשיאים של כל הזמנים בשתי המדינות, המרוחקות אלפי ק”מ זו מזו. לשתיהן יש כבר יכולות הרס הדדי מהגבוהות בעולם וצבאות מהגדולים בעולם. שתיהן גם מתכוננות למלחמה ישירה כבר יותר משלושה עשורים, בהוצאות דמיוניות של מאות מיליארדי דולרים במצטבר. המחיר הוא התארכות התורים באיראן לקניית עוף מסובסד והצטרפות עשרות אלפי ישראלים לתורים בעמותות המחלקות מזון לנזקקים.

המשותף לשני העמים הוא גם הכעס המצטבר נגד האליטות הצרות. הן חיות בפאר מדהים, גרות בוילות מפוארות, ומוציאות הון עתק על קניות ומסעדות יוקרה. בטהראן ובתל אביב מזמן לא נראו כל כך הרבה למבורגיני, פורשה, מרצדס, פרארי וב.מ.וו. (שאושרה לאחרונה כרכב הבא של שרי ישראל). הונם של המנהיג הרוחני העליון של איראן ורפסנג’אני, הנשיא לשעבר, נאמד במיליארדי דולרים, וכך גם הונם של מקורביהם לשלטון, בעיקר מקרב מנהיגי משמרות המהפכה. מוג’תבא חמינאי, הבן של, נהנה מ-2.2 מיליארד אירו המופקדים בגרמניה ו-766 מיליון דולר בקטר. אייתולה אבולרסם חזאלי, השולט בענף ההובלה הימי האיראני, נהנה אף הוא מהון של כמה מאות מיליונים. מהדי מחמוד אחמדינג’אד, בנו הבכור של נשיא איראן, מחזיק 18 מיליון אירו בבלגיה, 45 מיליון אירו בשוויץ ו-44 מיליון אירו בבנק אסלאמי במדינת איחוד האמירויות. גנרל חסן פירוז אבאדי, הרמטכ”ל האיראני, מחזיק 320 מיליון דולר בחשבונות במלזיה, 65 מיליון דולר באמירויות, 103 מיליון דולר בכווית, 17 מיליון דולר בטורקיה ועוד סכומים לא ידועים בשוויץ.

אין לרחם גם על שועי ישראל, שרבים משרי ממשלתה מיליונרים: סילבן שלום “שווה” 167 מיליון ₪, נאמן 100 מיליון, ברק 70 מיליון, נתניהו 38 מיליון, מרידור “רק” 30 מיליון והרשימה עוד ארוכה. ההנהגה הרוחנית שלנו אינה נזקקת לצדקה שאותה היא מיטיבה לגבות מאחרים: הרב פנחס אבוחצירה הוא בעל הון של 1.3 מיליארד ₪, הרבי מגור 350 מיליון, האדמו”ר מבעלז 180 מיליון והרב ניר בן ארצי 100 מיליון. גם בכך אנו דומים יותר לאיראן מאשר למערב.

כאשר ההנהגות הפוליטיות והרוחניות באיראן ובישראל כה עשירות והעם כה עני תופי המלחמה חייבים לרעום ללא הפסקה. ניקולו מקיאוולי כבר אמר: “כאן נשאלת השאלה: האם עדיף שיאהבו אותך או שיפחדו ממך? התשובה היא כמובן ששניהם רצויים, אבל מאחר שקשה לשלב את שניהם, הרי שאם יש לוותר על אחד מהשניים, הרבה יותר בטוח שיפחדו ממך משיאהבו אותך”. מקיאוולי מעולם לא היה יותר פופולארי בקרב הנהגות איראן וישראל מאשר כעת. המוכנות שלהן לזרוע פחד קיומי מתמיד בקרב אזרחיהן, בעוד הן נהנות ממנעמי השלטון וההון, מגיעה כעת לשיאי אבסורד. העמים דורשים צדק חברתי ומקבלים בתמורה עושק מתמשך. הם מבקשים מנהיגות שקולה, אחראית ורחומה אך מקבלים אטימות כמעט מוחלטת ושלטון המתמקד בהטלת טרור כלכלי וחברתי על האזרחים.

אז מה הוא רוצה, המלך הזה?

asaf_davidשוב חוזר הניגון: עבדאללה מלך ירדן דוחה שוב את החשש כי ירדן תהפוך ל”מולדת החלופית” של הפלסטינים וזורק בהזדמנות זו שתי מילים על ישראל. התקשורת הישראלית נתפסת שוב להתבטאות החצי-שנתית הזו – והיא תמיד זהה, כפי שהמלך עצמו העיר בתסכול גם הפעם – ונזעקת בכותרות ראשיות כי המלך “משגר חצי אזהרה לירושלים”. הימין מנצל את ההזדמנות להזכיר למלך כי הוא בעצם מושל על מדינה פלסטינית ולא כדאי לעשות חצי עבודה. והטוקבקיסטים, כדרכם, שוב מאווררים את הסטטיסטיקות העדכניות שברשותם על “80 אחוז פלסטינים בירדן”, מעירים בחינניות על ה”סרדין שנוהם כמו אריה” וה”בדואי הקטן שהובא מסעודיה”, מסתחבקים בנוסח “עבדלה תן לי לתקן אותך אף פעם לא היינו חזקים כמו עכשיו”, ועוד מיני פרפראות המעידות על הצלחתם הכבירה של מאמצי ה”עַם לְעַם” (people to people) בין שתי המדינות מאז חתימת הסכם השלום.

ובכן, עלינו להתרגל לעובדה הכואבת כי העולם – ובכלל זה העולם הערבי – לא חג סביבנו. המלך עבדאללה אמנם ציין הפעם כי ישראל חוששת לעתידה יותר משירדן והפלסטינים חוששים לעתידם, אולם הוא התבטא ברוח זו השכם והערב בשנים האחרונות. יתרה מזו, השיח הציבורי הישראלי בשנים האחרונות אכן מבטא חשש קיומי לעתידה של ישראל כמדינה יהודית, כמדינה דמוקרטית וכשילוב בין השניים. עד כאן, אם כן, אין כל דבר חדש. ובאשר לעיקר דבריו של המלך בעניין ה”מולדת החלופית”, אלה לא כֻּוונו כלל לישראל. הם חלק משיח ירדני פנימי מורכב ורגיש סביב הזהות הלאומית, ואמירתו של המלך כֻּוונה דווקא אל השמרנים מהאליטה ומהאוכלוסיה העבר-ירדנית (“בדואית”), משענתו ההיסטורית של המשטר. גם כאן מדובר באמירות שגרונו של המלך ניחר בשנים האחרונות מהדגשתן. אלא שהשינוי נעוץ בעובדה שככל שחולף הזמן, המלך קץ בהרגעת השמרנים ועובר לתקוף אותם ישירות. דבריו שלשום ממשיכים במגמה זו.

הרקע לאמירותיו החדשות של המלך הוא פרוזאי: ויקיליקס. לפני כשבוע וחצי פרסם האתר הסורר מאות רבות של מסמכים חושפניים ביותר הכוללים דיווחים מהשגרירות האמריקאית בעמאן על פגישותיהם של אנשי השגרירות עם עיתונאים, אנשי ציבור, קצינים, פוליטיקאים ומדינאים ירדנים. לזוועתם של הירדנים, ה”כביסה המלוכלכת” שהתקשורת המקומית מסתירה באדיקות כה רבה, ובייחוד בסוגית היחסים הירדנים-פלסטינים, הוצגה לראווה באינטרנט. כך יכלו עשרות אלפי קוראים משועשעים או חרדים – תלוי בעונה ובטיב השכוּנה – להיחשף למדינאי שהבטיח לאמריקאים כי זכות השיבה איננה ריאלית; לעיתונאי רב המוניטין שההין לתבוע מהאמריקאים הפעלת לחץ כבד על מדינתו כדי שתחדל מאפליית פלסטינים; וגם לדיפלומט האמריקאי המנומס דרך כלל שחמד לו לצון והעניק למסמך רקע על הפרלמנט המקומי את הכותרת “החֶלְאוֹת של ירדן”.

איתרע מזלו של העיתונאי הירדני-פלסטיני החשוב עֻרַיְּבּ א-רַנְתַאוִי שהפך לאחד מגיבורי הפרשה. רק לפני שבוע נחלץ רנתאוי בעור שיניו ממאמר שנוי במחלוקת שבו לעג לשבטים העבר-ירדנים; המחיר היה שורת התנצלויות שמעמידות את ערוץ 10 באור חיוור וסדרה של כתבות כפולות עמודים בעיתונו המהללות את תרומת השבטים לשגשוגה של המדינה וליציבותה. אלא שהפעם נתפסו רנתאוי וחבריו הפוליטיקאים כשהם משכנעים את האמריקאים שתמורת הויתור המתבקש על זכות השיבה יש לשאוף לאינטגרציה מלאה של הפלסטינים בירדן. הכותרת שבחר הדיפלומט האמריקאי לתיאור השיחות הללו, “העִסקה הגדולה”, אישרה סופית את שידעו העבר-ירדנים בוודאות מזה שנים ארוכות: המדינה “שלהם” נמכרה לפלסטינים. השיח הציבורי געש וגלש וחייב את המלך המותש להתגייס שוב כדי להשקיט את הרוחות.

כתמיד, השאלה היא האם המלך מחשק את עצמו בהתבטאויותיו בסוגיית הזהות הלאומית, ובעיקר אלה הנוגעות לזכות השיבה ול”מולדת החלופית”. מכל מקום, וללא ספק, הוא ממשיך במגמתו לתקוף את השמרנים מהאוכלוסיה העבר-ירדנית, אותם כינה בלעג “חלשי האופי”, המנצלים כל הזדמנות כדי להביע חשש מהשתלטות פלסטינית על הממלכה. אתרים עבר-ירדנים מובילים כבר ניצלו, בצורה חריגה וברוח ה”אביב הערבי”, את ההזדמנות להשיב למלכם במצח נחושה: “עם כל הכבוד” – ולא בטוח כמה יש שם כבוד – “איננו חלשי אופי”. ושוב חוזר הניגון: עד מתי ימשיך העימות בין המלך לבין השמרנים לצוף על פני השטח, מי ימצמץ ראשון, ומי מביניהם מסוגל להבטיח לירדן עתיד פוליטי, כלכלי וחברתי טוב יותר?

בניית שלום בין ישראלים ופלסטינים

Julia CHAITINספרי האחרון חוקר את התופעות הפסיכולוגיות-החברתיות שמניעות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא דן, בין השאר, בחמישה סוגים של יזמות משותפות מהשטח, שתומכות בבניית שלום: קבוצות דיאלוג; שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני במחקר; תיירות פוליטית; קבוצות נשים – עם דגש על העצמה חברתית-כלכלית תוך כדי בניית שלום; ובניית וחיזוק קשרים בין ישראלים ופלסטינים מעזה – גם כאשר כמעט לא ניתן להיפגש פנים אל פנים, בגלל יחסי המלחמה הקיימים בין ממשלת ישראל וחמאס.

התיזה העיקרית של הספר היא כי על מנת להגיע לשלום בר-קיימא, כלומר שלום צודק ובעל סיכוי להחזיק מעמד לאורך זמן, ישראלים ופלסטינים חייבים לעבוד יחדיו, ברמות שונות ורבות ובמסגרות מגוונות. בנוסף, הידע שנצבר במחקר האקדמי בנוגע למחסומים לעשיית שלום ולניסיון המוצלח של אנשי שדה וארגונים לא-ממשלתיים, המצליחים לקרב בצורה אמיתית בין העמים, חייב להגיע גם לדרג מקבלי ההחלטות בשתי החברות. כלומר, ללא בניית קשרים והזרמת ידע בין השטח למקבלי ההחלטות לא ניתן יהיה לערוך שינוים מבניים מתמשכים אמיתיים.

הספר פורס שבע קטגוריות של מחסומים פסיכולוגיים-חברתיים שמניעים את הסכסוך: (1) ההשלכות ארוכות הטווח והבין-דוריות של טראומה חברתית מאסיבית – ובמקרה שלנו, השואה עבור היהודים והנכבה והכיבוש עבור הערבים, והמלחמות הלא פוסקות עבור שני העמים. קטגוריה זו גם כוללת את הזיכרונות הקולקטיביים סביב אירועים טראגיים אלו; (2) סוגיות הקשורות לזהות קולקטיבית – כולל תחושת הקרבנוּת שמאפיינת הן יהודים והן פלסטינים, וגם התלות ההדדית השלילית שקיימת בין שתי זהויות אלו; (3) עמדות, תפיסות עולם, ואידיאולוגיות סותרות, הכוללות עמדות לגבי “בעלוּת לגיטימית” על האדמה; (4) תפיסת “אנחנו נגדם” – שמובילה לסטריאוטיפים שלילים, ודה-לגיטימציה, דמוניזציה ודה-הומניזציה של הצד השני; (5) סוגיות של רגש – שימוש יתר במנגנוני הגנה ואיבוד היכולת להיות אמפתי לסבל של האחר; (6) כישלונות בפתרון בעיות של הקונפליקט – כגון קיבעון מחשבתי ואי היכולת לדמיין עתיד של שלום ו – (7) העדר דיאלוג אמיתי בין הצדדים.

ריבוי המחסומים הללו אין משמעותו שאין דרכים, מבוססות מבחינה מחקרית ומעשית, להתגבר עליהם. לדוגמא, כאשר באים לעזור בהתמודדות עם הטראומות החברתית שמאפיינות את אזורנו, ניתן לעבוד על ריפוי קהילתי/חברתי שמחבר בין הכאב אישי לכאב החברתי. ארגונים כגון “פסיכואקטיב” ו”עו”סים שלום” – המורכבים מאנשי בריאות הנפש, יהודים וערבים, שפועלים למען שלום וצדק חברתי – מסייעים בתהליך זה. “פורום המשפחות השכולות”, המורכב ממשפחות ישראליות ופלסטיניות שאיבדו את יקיריהם בסכסוך המתמשך, עובדים יחד במישורים רבים שמובילים לפיוס בין העמים. לדוגמא, חברי הפורום נותנים מעל 1,000 הרצאות כל שנה ברחבי הארץ ובגדה, כאשר כל הרצאה ניתנת על ידי פלסטיני אחד וישראלי אחד. כאשר הם מספרים את סיפוריהם האישיים ומדברים על החזון של שלום צודק, חברי הארגון מעבירים מסר חזק שניתן להושיט יד לשני מבלי לוותר על הזכויות הבסיסיות של כל ‘צד’. דוגמא אחרונה ממחישה את היכולות לבנות קשרי שלום בין ישראלים ופלסטינים שאינם יכולים להיפגש פנים אל פנים (או כמעט ולא), במקרה של ישראלים ופלסטינים מעזה. ארגון “קול אחר”, המורכב מתושבי שדרות וקהילות בקרבת הגבול, נמצא בקשר כבר קרוב לארבע שנים עם עמיתים בעזה. על מנת ליצור ‘איזור וירטואלי של שלום’, קול אחר שומר על קשרים דרך הטלפון, אי מייל ופייסבוק. בנוסף, הצלחנו לקיים סמינרים שהתמקדו ביצירה משותפת של עתיד בר-קיימא והמשכנו לשמור על קשר אפילו בזמן עופרת יצוקה.

הספר, שמציג דוגמאות אלה ואחרות בהרחבה, מראה כי אם רק נתגייס לכך נוכל לתרום לשבירת מחסומים פסיכולוגיים-חברתיים דרך דיאלוג אישי ופתוח, יצירת פרויקטים משותפים ויכולת לדמיין עתיד של שלום.

ג’וליה צ’ייטין, בעלת תואר שלישי בפסיכולוגיה חברתית, הינה מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר. ד”ר צ’ייטין גם פעילה חברתית וחברה בארגון “קול אחר” הקורא לפתרון לא אלים לסכסוך בין ישראל ועזה.

אביב ערבי, חורף ירדני

בעוד שמדינות האביב הערבי מתנסות בפוליטיקה חדשה, מגוונת ורבת דעות ומגמות, ירדן נסוגה לפוליטיקה שמרנית וחסרת מעוף מהזן שנוסה והתרסק בכל העולם הערבי. בניגוד מוחלט לפתיחותו וכנותו של המלך עבדאללה ביחס למתרחש בסוריה, דבריו לרשת בלומברג ביחס לזירה הפנימית היו שיר הלל מעורר חשד להצלחותיו הכבירות של המשטר בהתמודדות עם התביעות לרפורמה פוליטית. צ’רלי רוז, אשר כמראיינים מערביים אחרים היה מלא מחמאות ל”מלוכה החוקתית” השוררת בירדן ול”פופולריות” שממנה נהנה המלך, סיפק את התפאורה ההולמת לכך.

בעוד שראיונות קודמים של המלך בשנת ה”אביב הערבי” היו מהורהרים יותר ואף ניכרה בהם הכרה על חטא כניעתו לשמרנים, הפעם היה המלך חד משמעי ובוטח בצדקתו. הוא טען כי מספר המפגינים המועט ממילא הולך ופוחת, מה שמוכיח כי המשטר “פועל באופן נכון”. אולם, הוא נזף, העיתונות, ובעיקר אתרי האינטרנט, ניפחו את מספרי המפגינים וכך התסיסו את האוכלוסיה. המלך תקף את מבקריו על האשמתם כי קצב הרפורמות בירדן איטי, ותהה “איטי ביחס למי?”. המסר ששידר היה כי ירדן הייתה המדינה הערבית היחידה, למעט מרוקו (שמלכה הפך לפתע בפי המלך עבדאללה ל”דודני”), שפעלה ברצינות ובשיטתיות, ועם זאת בהדרגתיות המתבקשת, לשנות את יסודות השיטה הפוליטית טרם עריכת הבחירות, ובכך להבטיח תהליך יציב ובעל כיוון ברור. זאת בניגוד למצרים, תוניס ולוב, למשל, שהמלך סבור כי השינוי התחולל בהן באופן מאוד מהיר, אך הבחירות הכלליות נערכו טרם קביעת החוקה, וכעת המרחב הפוליטי שלהן שרוי במבוי סתום וצופה אל עתיד מעורפל.

תיאור זה היה טוב ויפה לוּ היה נכון. השינויים בחוקה והתיקונים לחוקי הבחירות והמפלגות בירדן בשנה החולפת לא שינו את יסודות השיטה באופן מהותי, ועל כך מעידים מבקרים רבים מקרב האליטה העבר-ירדנית עצמה. אף שהמלך הזכיר כי שינויים אלה הם “תחילת הדרך ויש עוד מקום להתפתחות”, ואף שהודה כי המשטר המלוכני חייב להתאים את עצמו לרוח הזמן, הרקורד של החודשים האחרונים אינו מבטיח, בלשון המעטה. כך או אחרת, המלך התפאר כי “אין מדינה אחת בעולם” שהנהיגה כל כך הרבה שינויים בפרק זמן קצר של 18 חודש בלבד. הוא שב וחזר על רצונו להנדס את הפוליטיקה הירדנית, בהתייעצות עם ממשלות וארגונים מערביים, כך שתכיל 3-5 מפלגות בלבד (במקום למעלה מ-30 כיום) אשר תייצגנה את זרמי השמאל, הימין והמרכז – מה שאנשי אופוזיציה מכנים “השמאל של המֻחַ’אבַּרַאת, הימין של המֻחַ’אבַּרַאת והמרכז של המֻחַ’אבַּרַאת”. המלך הודה כי חזון המפלגות היבשות לא יתממש לפני הבחירות הנוכחיות, אולם קיווה כי הסיעות בפרלמנט החדש תתגבשנה למפלגות כאלה. מעבר לכך, הוא רמז כי בכוונתו לשתף את הסיעות בקביעת הרכב הממשלה הבאה וזהותו של העומד בראשה, מה שירדן תוכל להציג כלפי חוץ כ”ממשלה פרלמנטרית”.

המלך מתח בראיון ביקורת גלויה על האחים המוסלמים. הוא “משתוקק” לכך שיתמודדו בבחירות, אולם האחים החליטו להחרימן. הסיבה, לדבריו, זהה לסיבה שבגינה הם החרימו את הבחירות הקודמות: הם יודעים כי ינחלו כשלון, בשונה מאחיהם במצרים ובתוניס, ולכן הם מעדיפים “לשבור את הכלים”. תיאוריה זו היא כל כך מעֻוותת וסלקטיבית עד שאפילו בעיתונות הירדנית נטו להתעלם ממנה. מכל מקום, המלך טען שמסיבה זו שום הצעה של המשטר לא תספק את האחים המוסלמים. הוא הרחיק לכת בהצהירו כי “זו לא תהיה מיס-קלקולציה שלנו אם הם לא יתמודדו: זו תהיה מיס-קלקולציה שלהם”, והסביר כי הפרלמנט הבא “ישנה את הפוליטיקה הירדנית”. האחים יורים לעצמם ברגל, הטעים, ואם הם לא יטלו חלק בפרלמנט הבא הם אלה שיפסידו.

התייחסותו של המלך לענייני הכלכלה הִתְמיהה אף יותר. בניגוד לדברים שהוא עצמו אמר בעבר ובניגוד לתובנות מבוססות שהשתרשו בקרב פרשנים וחוקרים בירדן ומחוצה לה, הוא טען כי מראשית תקופת שלטונו הוא השיג את מטרתו “לבנות מעמד ביניים חיוני”, אלא שהתחזקותו של מעמד הביניים הובילה להתגברות הלחץ לרפורמות פוליטיות. עבדאללה התפאר בחינוך ובהייטק הירדני וציין כי ביחס להיותה מדינה קטנה, ירדן היא “מעצמה בתחום הטכנולוגיה ותעשיית התרופות”. הוא אף טען כי ירדן יכולה להתחרות עם ישראל מבחינה זו, שכן על פי מבחנים ומדדים בין-לאומיים במדעים ובמתמטיקה “אנו שווים לישראל ובמקרים רבים אף מנצחים אותה”.

מאחר שזו הרוח הנושבת מלמעלה, אין תמה שהשמרנים מהדקים את שליטתם בזירה הפוליטית. המתקפה על חופש הביטוי הפכה בוטה ביותר – עיתונים גויסו לצנזר ידיעות על החרמת הבחירות ועל ההיענות הנמוכה לרישום בפנקס הבוחרים; העיתונות הממסדית הגדילה את מינוני הפאתוס הפרו-מלוכני; אנשי אופוזיציה נרדפים משפטית בעקבות התבטאויות אנטי-מלוכניות; והממשלה הגישה, לראשונה אי פעם, הצעה לתיקונים משמעותיים בחוק הפרסומים המגבילה את חופש הביטוי באתרי חדשות באינטרנט. פרשנים העירו באירוניה כי “ממשלת ירדן מנסה להצליח במשימה שהמעצמה סין נכשלה בה: לצנזר את האינטרנט”. אם המלך עבדאללה הרהר, בראיון לרשת בלומברג, על ה”מחזוריוּת” של האביב הערבי, נראה כי השמרנים אצלו בבית מתכננים להכניס את הפוליטיקה הירדנית למחזור החורף.

המלך עבדאללה מתמודד אמנם עם דילמות קשות ביותר, שלהן נוספה לאחרונה בעיה חמורה של קרוב ל-200 אלף פליטים סורים מוכי מלחמה ומזי רעב. בנסיבות כאלה קל לשלטונות לגלוש חזרה לחשיבה שמרנית-בטחונית. אולם ירדן היא מדינה קטנה, חסרת משאבים חומריים ועוצמה כלכלית. בניגוד למדינות המפרץ, שבהן בתי מלוכה שמרניים יכולים פשוט לקנות את שתיקתם של האזרחים בהררי מזומנים ושפע הטבות, בית המלוכה ההאשמי חסר יכולת כזו, בוודאי בעידן האביב הערבי. דורשי טובתו הרבים של המשטר ההאשמי, בירדן ומחוצה לה, נואלו מלרמוז לו כי כניעתו המתמשכת לאליטה המשמרת את הסדר הישן תהיה בעוכריו.

סוף עידן “יהודית ודמוקרטית”?

doubi_schwartzארבעים חברי וחברות כנסת חתומים על הצעת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום היהודי שהוגשה לכנסת בראשית החודש ונועדה לעגן בחוק יסוד את זהותה ואופיה של מדינת ישראל. בין אם מטרת החוק פנימית או חיצונית, מדובר בנסיגה מההגדרה “יהודית ודמוקרטית” ויצירת הפרדה והיררכיה ברורה בין “יהודית” לבין “דמוקרטית”. ההצעה מתרחקת מערכי מגילת העצמאות, מהחקיקה ומפסיקות בתי המשפט בישראל שהתפתחו במהלך שנות קיומה. מנסחי החוק אף מצפים שהוא יהיה בסיס לחוקה לישראל.

המושג “יהודית” שנוי במחלוקת בקרב הציבור היהודי וניתן לפרשו באופנים מגוונים, אך כאן ברצוני להתייחס למשמעות המשטר הדמוקרטי העולה מהצעת החוק, ובעיקר להשלכותיו על המיעוט הערבי. סמלי המדינה, למשל, הם גם היום יהודיים בלבד; החוק אינו משנה מציאות זו, אלא שהוא יחסום כל דרך לשינוי עתידי באופן שסמלי המדינה יכילו גם את המיעוט הערבי (20 אחוז מהאוכלוסיה), ייצגו אותו ויהוו מוקד של הזדהות עבורו. ביחס להצעה כי לשפה העברית יינתן מעמד על, הרי גם כיום יש לה מעמד דומיננטי. מוצע כי יוענק לשפה הערבית “מעמד מיוחד” שיבטיח “נגישות לשירותי המדינה” ותו לא: תפקיד פונקציונלי נוכח העברית השלטת. כמו כן, מוצע כי “המדינה תפעל לשימור התרבות היהודית”, אך כל אזרחיה “ללא הבדל דת או לאום רשאים לפעול לשימור תרבותם”. דהיינו, נאפשר לערבים לדאוג לעצמם. בנוסף, משאבים לפיתוח הארץ ינתנו “להתיישבות יהודית” ותתאפשר הקמת ישובים המיוחדים לבני לאום או דת – בניגוד לבג”צ קעדאן. הרי מלבד כמה ערי מסכנות בנגב, לא הוקמו יישובים ערביים בישראל מאז 1948 (בעוד אוכלוסיה זו צמחה פי 10), כך שלא רק הפרדה יש כאן, אלא הגבלת האזרחים הערביים לתחומים המצומצמים של ישוביהם הקיימים (שחלק ניכר מאדמותיהם הופקעו עם השנים).

לא הכל בחיים זה פוליטיקה! הזמנות לחתונה שלכם אתם בוחרים לעצמכם ולא מתחשבים בדעה של אף אחד! wedding print מזמינה אתכם לעצב לכם הזמנה שהיא כל כולה שלכם!

ולמי שעדיין לא הבין, הרי ש”המשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקק”. משמעותה של “השראה” זו איננה ברורה, אך ברור מה לא מוגדר כמקור השראה: זכויות האדם, אמנות בינלאומיות שעליהן חתומה ישראל, “עקרונות מגילת האומות המאוחדות” (ראו מגילת העצמאות), המשפט הבינלאומי וערכי הדמוקרטיה המודרנית. ההיררכיה החדשה בין ערכים יהודים לערכים דמוקרטים מציעה בפועל מדינה בה ליהודים ולתרבות היהודית (באשר היא) יהיה לא רק מעמד על, אלא מעמד בלעדי. מי שאינו יהודי – ומדובר בעיקר באזרחים הערבים – לו מצפה מעמד “מיוחד”, שיקנה לו “זכות נגישות לשירותים”, דהיינו, אזרחות מוגבלת בלבד.

זו נקודת שיא חדשה בתהליך מתמשך בו נדחקים אזרחי ישראל הערבים אל מחוץ למסגרת הלגיטימית של המדינה. השיח הלאומי-ביטחוני שוב גובר על השיח האזרחי. אמנם, גם כיום יש כבר מספר לא מבוטל של חוקים המפלים בין יהודים לבין אזרחים ערבים, חברי כנסת ערבים מאוימים מילולית ומותקפים פיזית מעל בימת הכנסת ומתקיימות פרקטיקות ממשלתיות מפלות בתקציבים ובמינויים. אולם העמימות בניסוח “יהודית ודמוקרטית” איפשרה מעת לעת, בעיקר לבג”צ, לחזק את השוויון ולהשאיר פתח לתקווה לעתיד משותף ושוויוני. והנה, הגדרת המדינה מוחלפת באמירה ברורה ללא סימני הסוואה דמוקרטיים: ישראל היא מדינה ליהודים.

בשנים האחרונות חלה הקצנה והחרפה ביחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי, ועמדות שהיו פעם בשוליים נמצאות כיום במרכז השיח ובראש הפירמידה השלטונית. אחדים מאנשי ה”מרכז” החתומים על הצעת החוק חתמו אך לפני שנה על הצעה אחרת לגמרי, אך הצטרפו כעת לניסוחים מבית מדרשם של חברי הכנסת לוין ורותם. קבלה של הצעת חוק זו עלולה להוביל למחיקת השדה המשפטי והכנסת כזירות בהן נערך המאבק בין הרוב למיעוט על פי כללי משחק דמוקרטיים. הציבור הערבי עלול להחרים עוד יותר את הבחירות לכנסת ואת הפנייה לבתי המשפט בישראל. האלטרנטיבות ברורות ומאפיינות מדינות רבות שבהן סכסוך אתני-לאומי בין רוב למיעוט: מחד עלייה על דרך אלימה ועקובה מדם, ומאידך גיוס התערבות פעילה של המערכת הבינלאומית. האם יש מקום לתקווה שבימים בהם נוצר שיח אזרחי-חברתי משתף, שריד לעידן מפלג ומסכסך כמו הצעת חוק זו ייעלם?

דובי שורץ הוא פעיל בארגונים לשינוי חברתי ומומחה ביחסי רוב-מיעוט ומדינה-מיעוט ערבי. שורץ הוא ממחברי “עוון ואיוולת – על ההצעות להעברת יישובים ערביים מישראל לפלסטין”, עם שאול אריאלי והדס תגרי (מכון פלורסהיימר, 2006).

רב וכומר נכנסים לבר

הידעתם? חתונה היא בועה חלומית ומפנקת שמנתקת אתכם מכל טרדות הפוליטיקה ושאר הבעיות המרכיבות את חיינו. חפשו לכם הזמנות לחתונה שיסבירו לכולם מי אתם, והמשיכו לרחף להנאתכם!

________רב מיוחד וכומר מיוחד סיימו את תפקידיהם בשבועים האחרונים. האחד, מנחם פרומן, נפטר מן העולם;  השני, בנדיקטוס ה-16, הבישוף של רומא, פרש ממנו. למרות המרחק בין הדמויות ונסיבות חייהן השונות, חלקו שניהם תפיסה דומה ביחס לשאלה מהו תפקידו של האדם הדתי בעולם.

הרב מנחם פרומן היה איש יוצא דופן. בחייו יצא לו שם של איש רוחני מאד, על הגבול בין רוח להזיה. קשה לסכם את מפעלו של הרב פרומן אבל אפשר לומר שהיה איש דת ומורה שהאמין בכל לבו כי לדת תפקיד חיוני בקידום חיים משותפים של ישראלים ופלסטינים, ובמיוחד בקידום השלום והחופש. הוא נחשב למורה אהוב בחוגי הציונות הדתית, ולימד (בעיקר את ספר הזהר) בביתו שבתקוע ובישיבה בעתניאל. בשנים האחרונות הפך הרב פרומן ידוע ומקובל גם בחוגים מחוץ לציונות הדתית. הוא שוחח בגילוי לב על חזונו היהודי ועל הדרכים בהן הוא מבקש להוליך את מי שירצו לבוא אחריו לעבר קיום יהודי רוחני וחיוני בארץ ישראל.

תדמיתו האידיאליסטית לא מנעה ממנו מלהיות אחד מאישי הציבור המקושרים ביותר במרחב האזורי. הוא ניהל קשרים עם יאסר ערפאת ועם השייח’ אחמד יאסין, יצא ובא בעזה וברמאללה, ונשמע בקשב רב על ידי אנשי דת מוסלמיים מפלסטין ועד ערב הסעודית. הרב דוד סתיו, הספיד אותו ב-“ישראל היום” וסיפר כי פעם אחת הציע לו הרב פרומן לנסוע ולפגוש מנהיג פלסטיני ידוע. הרב סתיו סירב, ואמר שהאיש הוא מכחיש שואה וידיו מגואלות בדם יהודים. הרב פרומן חייך ואמר, “אהה, אז אתה מאלה שלא מבינים שרק אם נדבר איתם נגאל את הארץ”. נכונותו לפגוש כל אדם ואמונתו המוצקה בכוחה של האמונה להניע לא רק הרים, אלא גם בני אדם, הפכו אותו לדמות שקשה היה לסרב לה גם אם אפשר היה להגדיר אותה “הזויה”.

אך אם הרב פרומן נתפס על ידי רבים כשולי לממסד, הכומר שפרש למנזר היה הנציג בהא הידיעה של הממסד הדתי. האפיפיור, הבישוף של רומא, הוא מנהיגה של אחת הדתות הממסדיות והממוסדות ביותר בעולם כיום, הכנסיה הקתולית. התפטרותו נתפסה על ידי ישראלים רבים כחסרת חשיבות לחיינו כאן, ולכן נאמר כמה מלים על האיש ועל משנתו.

האפיפיור התפטר. מי בכלל ידע שאפיפיור יכול להתפטר? האפיפיור יושב על כסאו של פטרוס הקודש וסמלו הוא המפתחות לגן עדן. למי מחזירים את המפתחות לגן עדן כשנמאס לשבת על כסא רם כל כך ונישא? חלפה תקופת הביניים מההכרזה על ההתפטרות ועד למימושה בפועל. האפיפיור הוא אפיפיור אמריטוס מעתה.

בנדיקטוס ה-16 עשה מעשה כמעט חסר תקדים. הוא עזב. לפני שעזב, בחן את עצמו ואת מצפונו והגיע למסקנה שאין לו כח ויכולת להמשיך. אפשר להתפתות ולקרוא בדבריו הבנה מודרנית מאד של הכנסיה ושל תפקידו בה. הוא המנהל הבכיר בתאגיד. הוא אחראי כלפי הבעלים (אלוהים), וכלפי הלקוחות (המאמינים). כיוון שאינו יכול לספק את התוצרת, הוא פורש לטובת מי שיוכל. המסכמים מטעם עצמם כבר שלפו את מאמרי המערכת שהוכנו ליום שאחרי לווייתו של בנדיקטוס. שמרן, ריאקציונר, מנותק מהעולם של צאן מרעיתו; אלו רק כמה מן ה-“מחמאות” שנשמעו בתקשורת. ביקורת פונקציונלית על מנהל הנמדד על פי התוצאות שהוא מספק.

קריאה כזו מחמיצה את המעשה מנהיגותי של האפיפיור אמריטוס. ההצלחה שבקש לעצמו לא היתה מדידה במספרי המאמינים בכנסיות, ואפילו לא בכמות הדולרים ששולמו לקרבנות הכמרים התוקפים. בנדיקטוס היה אלופה של האמונה. הוא התענין פחות בתוצרים או ב-bottom lines, ויותר בהוויה האמונית ובחיזוקה. האפיפיור תמך בחיזוקן של קהילות ובשימור של טקסים ופולחנים מקומיים. הוא קרא לסולידריות חברתית רדיקלית כמעט, למחויבות עמוקה של המאמינים כלפי אחיהם החלשים מהם, כיוון שהעניים הם אלו המראים לכנסיה את “הדרך לגן העדן”.

בנדיקטוס גונה רבות על שמרנותו – על סלידתו מאמצעי מניעה, על חוסר נכונותו לשקול נשים בכמורה, על החזרה שלו למיסה הלטינית שקראה “להאיר את עיני” היהודים ביחס למשיחיותו של ישוע. אך שמרנותו לא היתה מן הסוג הפונדמנטליסטי, זה השולל את ערכו של האדם הפרטי אל מול אמת גדולה. האפיפיור האמין בכוחו של האדם לעצב את חייו. הוא פשוט חשב שחלק ניכר מן הכח הזה טמון במה שאינו מוחשי לאדם, במה שהאדם חייב להאמין שהוא קיים גם בלי לראות או לקבל עליו פרס. האמונה באל כל יכול מפחיתה מן הפוטנציאל של האדם, כיוון שהוא יודע שלעולם לא יהיה אלוהים. אבל האמונה הזו גם מעצימה. אדם הבוחר לוותר על האשליה של עוצמה בלתי מוגבלת הוא אדם משוחרר שלא רק יודע מה הוא יכול לעשות, אלא גם עושה וחייב לעשות.

וזהו גרעין החיים הגדול הקיים באדם המאמין, היכולת להיות פחות מושלם, פחות מלא בעצמו, להתמודד מול ועם בני אדם ובעיקר מול החללים הקיימים בהם. מי שידיהם מגואלות בדם אינם שונים מאלו שנצלו את גלימתם או כיפתם על מנת להתעלל בילדים שהאמינו בהם ובסמכותם. בשני המקרים עוסקים אותם אנשים בהפחתת הפוטנציאל האנושי של זה שעומד מולם, בעמעום ובטשטוש האנושיות של אותו אדם. גם הרב פרומן וגם האפיפיור בנדיקטוס לא התעלמו מן הנטיה להעלמת האנושי שמצאו רווחה בבני שיחם או בכפופים להם. הם בחרו להתמודד איתה באופן ישיר. הרב פרומן העניק להם בכח הכרה שאולי אפילו לא רצו, הכרה של רב ומתנחל באנושיותם של מנהיגים פלסטינים. האפיפיור, בהתפטרותו, הדגים את חוסר שביעות רצונו ממצבה של הכנסייה יחד עם החובה המוטלת על אדם מאמין להישיר מבט על המציאות ולפעול כמיטב יכולתו על פי אמונתו ומצפונו.

לולא התפטר האפיפיור אמריטוס היינו ממשיכים לחשוב על המוסד הדתי המונתיאסטי כעל מצוות אנשים מלומדה. מוסד האפיפיור היה ממשיך להיות מאויש בקרדינלים מבוגרים שהתחנה הבאה בחייהם היא מותם. ההתפטרות של האפיפיור הפיחה חיים בכנסייה. לולא פעל הרב פרומן כפי שפעל לא היה שום פקפוק ב-“אמיתות” שיהודים ישראלים שומעים חדשות לבקרים על הברבריות של האסלאם ואנשי הדת שלו, על הפנאטיות חסרת הפשרות של חמאס, על הרצון לזרוק את כל היהודים לים. שניהם הזכירו לנו, מאמינים ושאינם מאמינים, נוצרים ושאינם נוצרים, כי עבדי האלוהים הם בני אנוש, חיים, יצריים ואולי גם קצת הפכפכים

בישראל, הסוגיה הדתית מתמצה בשאלת הגיוס לצבא, או ביחסים בין מועצות דתיות ומועצות מקומיות. הכומר והרב, האחד ששירת ואישש את הממסד על ידי מציאת האני הפרטי שלו והשני שערער את הממסד על ידי זיהוי והעצמת האני הפרטי של אלו שמסביבו למדו אותנו עד כמה הדתי קשור גם, ובעיקר, לחיים של בני אדם. טוב יהיה אם לא נקל ראש בדת וביכולתה להניע אנשים אל פסגות ואל תהומות.

כשנפנים את המסר של הכומר והרב, נדע להשלים את הכותרת בפתיחה המרמזת לתחילתה של בדיחה. לא רק הרב והכומר יכנסו לבר, גם נציג האימאם ידע להיכנס איתם.

אוסלו, אוסלו, מי יתנני בלב הפיורד, מלון אורחים

אחד מאתנו בילה לפני חודשיים כמה ימים באוסלו במסגרת פעילות מקצועית. המארחים הנורבגיים אמרו, “אוסלו זה לא מקום שמגיעים אליו במקרה”. הם התכוונו לומר שאוסלו היא חור. שטוקהולם וקופנהאגן הן צמתים של מסחר, ערים שאדם יכול למצוא עצמו בהן גם אם לא התכוון לבקר. לאוסלו מגיעים במיוחד.
אמירה כזו כבר גורמת לישראלי הממוצע להרגיש בבית, שהרי גם לישראל מגיעים במיוחד. אנחנו רגילים להבין את ה-“במיוחד” הזה באופן מחמיא. זו הרי ארץ הקודש, ואנחנו העם הנבחר. אלינו “עולים”. אבל אפשר להודות שמגיעים לכאן במיוחד גם בהקשרים פרוזאיים בהרבה. לא עוצרים פה לטיסות המשך בין סינגפור לאבו דבי, ולא נחים לילה במהלך נסיעה ארוכה ברכב, מדמשק לקהיר למשל.
השהות באוסלו נפלה על החג הלאומי הנורבגי, יום החוקה, שחל ב-17 במאי. זה לא בדיוק יום העצמאות, כיוון שנורבגיה הפכה בעצם שייכת לשבדיה ולא לדנמרק ביום הזה, אבל זה היום בו קמה ישות פוליטית נורבגית בעלת יחוד כלשהו, בית לאומי לעם הנורבגי.
הנורבגים קשורים מאד לדגלי הלאום שלהם. הנוהג (שהופך להנחיה מחייבת במקרה של מבנים ציבוריים) קובע שהשמש אינה שוקעת על דגל הלאום. מדי ערב יוצאים נורבגים בכל רחבי המדינה, מורידים את הדגל המתנוסס בגאווה (ותמיד מתנוסס דגל בגאווה היכן שהוא) ומחליפים אותו בדגל לילה מיוחד הנושא את הכחול והאדום.
אוסלו עטתה על עצמה שלמת דגלים לכבוד ה-17 במאי. הם היו בכל מקום, לא רק על הגגות אלא גם בדשי החליפות המסורתיות של הגברים, או השמלות המסורתיות שלבשו הנשים. זה מה שלובשים באוסלו, בחג הלאומי. בעצם יש גם אנשים שלובשים בגדים מודרניים, אבל כולם חגיגיים. זה לא יום רגיל.
החג עצמו מוקדש לילדי המדינה, לעתיד. האירוע המרכזי שלו הוא מצעד של כל תלמידי בתי הספר באוסלו לאורכו של הרחוב הראשי בעיר, רחוב קרל יוהאן. הרחוב מתחיל בתחנת הרכבת המרכזית של העיר ומגיע עד לארמון המלוכה. הצעידה לא מתבצעת בסך, והצועדים (רובם ילדים ונערים ומיעוט של מבוגרים) בדרך כלל מאוגדים כתזמורות. הם מנגנים כל מיני שרים, עם נטיה קלה למארשים ולעיבודים של להיטים עכשוויים (הגאנגנם סטייל היה פופולרי מאד, למשל).
נורבגיה קולטת אל תוכה לא מעט מהגרים בשנים האחרונות, בעיקר מאזורי מצוקה עולמיים. כשהולכים ברחוב באוסלו רואים נשים סומליות לבושות בבורקה וגברים מתת היבשת ההודית לבושים בשלוואר קמיז. אבל במצעד המרכזי לבשו בנות המהגרים את השמלות המסורתיות בגאווה שניכרה על פניהן. לאורח לרגע היה ברור שלו היו האזרחים הנרגשים מתבקשים לצייר דמות של “נורבגי” או “נורבגית”, סביר להניח שהדמויות שלהם היו דומות למדי. היתה אחדות במפגן הזה, במצעד של ה-17 במאי. אין לנו ספק שלנורבגים יש בעיות מבעיות שונות בכל הנוגע לזהותם הלאומית ולהגעתם של המהגרים. אפשר להזכר גם באנדרס ברייויק, המטורף הניאו-נאצי שקונן במניפסט שכתב על דלדולה של הנורבגיות. ובכל זאת, במצעד של ה-17 במאי עמדו אזרחי אוסלו כנורבגים באופן מוסכם, בלי קשר לצבע עורם או מקום מוצאם.
לפני ואחרי היום הלאומי התמלאה אוסלו בתלבושת מסורתית נוספת. חודש מאי הוא חודש החגיגות של בוגרי התיכונים בנורבגיה. הם מסיימים ללמוד בתחילתו, ואז במשך חודש מקיימים מסיבות רבות משתתפים, שותים, מותחים את מוריהם, ולוקחים את הזמן הנדרש כדי להפרד מן השלב הזה של ילדותם. המארחים הנורבגים אמרו לנו שנותנים להם לעשות בערך מה שהם רוצים, ושזו התקופה הפרועה והחופשית בחייהם. הענין הוא שגם בתקופה הזו, הפרועה והחופשית, מרבית בוגרי התיכונים הללו הולכים במדים. הם לובשים אוברול אדום שעליו מופיעה המלה RUSS (אדום) בצירוף השנה. על האוברול יכול להופיע גם שמם, או שם בית הספר שלהם, אבל האוברול עצמו זהה.
מתחתנים? עזבו אתכם מפוליטיקה, ממלחמות, מיוקר המחיה ומשטויות אחרות ולכו לחפש הזמנות לאירוע. העיקר שהזמנת החתונה שלכם תהיה מדהימה כמו שלא העזתם מעולם לבקש. שיהיה במזל טוב!
צחקקנו בציניות כשהסבירו לנו את הענין. זה מה שעושים בתקופה הפרועה ביותר? לובשים מדים ומסתובבים בלהקות? ואז דברנו עם כמה צעירים ושמענו קולות אחרים. “אנחנו על הסף של הפיכה למבוגרים”, הם אמרו. “עוד מעט נהיה אזרחים בעלי חובות. טוב לנו להיות ביחד. כשתהיינה לנה חובות, הן תהיינה כלפי החברים שלנו, הרי. למה שלא נשאב נחמה מן השהות איתם לפני שנתחייב סופית אלה כלפי אלה?” שמענו וקראנו לא מעט על הקונפורמיות של חיי הקהילה במדינות סקנדינביה, ובכל זאת התרגשנו. הבסיס לכל התקדמות, לכל עליה בסולם או התפתחות אישית, הוא ה-“ביחד”.
התמלאנו קנאה. לא נכחיש זאת. חשבנו שבדיוק ה-“ביחד” הזה נסדק ומתערער לנו כאן בישראל. אפשר לראות את זה מתרחש בשני אופנים. אנחנו הופכים מחד לרב-תרבותיים. הכל הולך והכל זמין במרחב החדיר של החברה הישראלית. מקומון תל אביבי ימליץ על מסעדה אריתראית בשכונה דרומית ויהלל את האותנטיות של הצלפים הפרובנסאליים בביסטרו קטן בצפון העיר. תכניות הריאליטי משתדלות, כמיטב יכולתן, להציג בפנינו קשת של ישראלים מכל הגוונים והמינים. חוויית הצפיה שלמה יותר וגוררת הזדהות רבה יותר כשהצופה הישראלי יכול לזהות היבטים של עצמו בערס הדעתן ובדוגמנית השתקנית. אנחנו הכל והכל הוא אנחנו.
מאידך, כולנו הופכים לאותה עיסה בדיוק. האחדות ננטשת לטובת אחידות. האחידות הזו בתורה מובילה לרעיון שהדרך העיקרית להבחין בין טוב לרע היא שטוב הוא מה שכולם עושים כאיש אחד. היציבות והסדירות הן שהופכות את המעשה המשותף לטוב, ולא תוכנו. שלושה תינוקות נשכחו במכוניות הוריהם ומתו ביסורים. מה הפתרון? ראשית, להזדעזע כולנו, ביחד. זה השלב הראשון. השלב השני הוא שלב ההסדרה. נפתח מנגנון מיוחד שיזכיר להורים שיש להם ילד במושב האחורי ואז נחלק אותו לכמה שיותר הורים בכל רחבי המדינה. יהיו כמה קולות שינסו לברר מה מביא הורה לשכוח תינוק ברכב. יהיו אפילו כאלו שינסו להגיד משהו על מציאות חיינו כאן, על הטרדה הקיומית של האדם הקטן, העובד. אבל רובנו נגמור להזדעזע ונעבור הלאה מתוך ידיעה שהגדרנו את הבעיה ופתרנו אותה יחד, ביעילות.
באוסלו הבנו ש-“ביחד” לא חייב להיות יעיל או סדור כדי להיות תקף. אחדות אינה זהה לאחידות. “ביחד” דורש עבודה. הוא דורש נכונות להקריב לעתים, ומוכנות לקבל על עצמך את עולו של האחר כדי שתוכלו באמת להתקיים ביחד. “ביחד” עומד גם מול “הפרדה”. הקוים שמפרידים בינינו עושים זאת בכל מקרה. הנטיה הטבעית שלנו היא, כמאמר סיסמת הפרסומת הקלאסית של רשת “אפרופו”, לבלות עם אנשים כמונו. “ביחד” תובע מאתנו לצאת לעתים מעורנו, המופרד והשונה כברירת מחדל, לוותר קצת על הריבונות שלנו וכך לראות את האחר שמולנו טוב יותר.
וכמובן שבאוסלו חשבנו על ההסכם ההוא, שעשרים שנה עברו מאז שהביא בכנפיו תקווה לרבים ותסכול לאחרים. במובנים רבים, ההסכם ההוא היה ההפך מ-“ביחד”. הוא ביסס ניכור בינינו ובין הפלסטינים כשלקח את האדמה המשותפת לנו וחתך אותו בקרירות אנליטית לשטחי A, B ו-C. כל מטרתו היתה להביא להסדר שיבסס ויעמיק את ההפרדה הזו, יציב גבול חזק ובלתי מעורער שישים בצד אחד יהודים ובצד שני פלסטינים. עם חתימתו של ההסדר הזה היינו אמורים לבסס את עצמנו כמדינה יהודית ודמוקרטית באמת, כיוון שלא היינו נאלצים יותר להתמודד עם המציאות המציקה הזו של “ביחד”.
קיווינו, עם תום ביקורנו באוסלו, שאולי נצליח להזכיר לעצמנו את הדרך שבה הביחד הנורבגי פותח גישה למציאות. מציק, שרירותי, מעושה לעתים, אבל מעשה מרכבה של רצון ומחויבות. יש לנו מה לעשות עם “ביחד” כזה, גם מול הפלסטינים וגם בתוכנו.