אז איך קוראים לאלימות המתחוללת בסוריה?

Ajami 2האלימות בסוריה נכנסה לשנתה השלישית, המתאפיינת ברמות ארגון שונות של המשטר ומה שמכונה ה”מורדים”. לאלימות זאת כינויים רבים: מחאה, מהפכה, מרד או מלחמת אזרחים. כל בחירה מייצרת באוזני השומע או הקורא הבנה כמעט אינסטינקטיבית של מצב העניינים בסוריה. יש להניח שמי שבוחר לתאר את האלימות כ”מרד”, למשל, מודע לבחירתו. אמצעי התקשורת בישראל, אגב, מתארים אותה לעתים קרובות כ”מלחמת אזרחים”.

לאחרונה התפרסם בעברית (הוצאת עם עובד ומרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה) ספרו של פואד עג’מי, “המרד בסוריה”. עג’מי הוא אחד מן המוכרים שבמומחים לענייני המזרח התיכון כיום. הוא שיעי לבנוני במוצאו, ומזה מספר שנים משמש עמית מחקר בכיר במכון הובר (Hoover Institution) הקשור לאוניברסיטת סטנפורד. למרות שבצעירותו נודע כתומך נלהב של המאבק הלאומי הפלסטיני, עג’מי הוא כעת אחד מן הקולות השמרניים הבולטים ב-“ממסד” העוסק במזרח התיכון. הוא היה, למשל, אחד מן התומכים הקולניים ביציאה האמריקנית למחמה בעיראק. עג’מי פרסם ספרים רבים על הפוליטיקה הלבנונית, הלאומיות הערבית, ועוד נושאים מנושאים שונים.

הבחירה לפרסם ספר על המתרחש בשנתיים האחרונות בסוריה היא בחירה אמיצה. גם אנשי האקדמיה העוסקים במזרח התיכון של ימינו, ולפיכך כותבים ומופיעים כפרשנים של אירועים המתרחשים ברגע זה ממש, אינם ממהרים להגדיר ולסכם תופעה כמו האירועים בסוריה. בחירה זו נדרשת להתמודד מול שני אתגרים מתודולוגיים. האתגר הראשון הוא הכתיבה על תופעה מתהווה, ללא מרחק הזמן ופרספקטיבה. אין זה אתגר של מה בכך. מי שמתעניין בנושא יודע מה שנמסר לו מאמצעי התקשורת. הדברים היוליים במקרה הטוב. אם כך, מה יכול עג’מי לחדש? האתגר השני נעוץ ביכולת לכתוב על תופעה המתרחשת “שם” מהכורסא “כאן”. לא מדובר רק במרחק. האם הכתיבה יודעת לשקף “התרחשות”? האם הכתיבה מתרחשת, או שמא היא רק פרשנות סטאטית על דברים שבאמת “קורים”? אם אפשר להגיד משהו על האירועים בסוריה, זה שהם באמת קורים.

לאור האתגרים הללו, הגדרת האירועים בסוריה אינה עניין של מה בכך. מחאה, מהפכה או מרד מציבים במרכז שלטון שמולו קיימת התנגדות. על מנת לתאר באופן אפקטיבי את התופעה נדרש החוקר לתאר את השלטון ולנתחו כך שההתנגדות לו תהיה מובנת.

מלחמת אזרחים, לעומת זאת, מציבה משני צדי המשוואה שני כוחות (לפחות), כאשר החוקר נדרש למקם את ה”מרכז” בין שניהם ולתאר את יחסי הגומלין ביניהם. כאשר המסגרת המושגית לתיאור התופעה וניתוחה היא מלחמת אזרחים אזי הגיבורים הם אזרחים ורק אחר כך השלטון.

כיצד מאפשרת הבחירה של עג’מי ב”מרד” התמודדות עם שני האתגרים?

ביחס לאתגר הראשון בונה עג’מי את הטיעון באמצעות התמקדות בשלטון כהקשר יציב. ההיסטוריה של סוריה המודרנית מופיעה כסיפור ששיאו ומיצויו הן הדיקטטורה של משפחת אסד. “נשיא” ממשפחת אסד הוא הקבוע של הסיפור הסורי, המתהווה בצלו של הדיקטטור ובדמותו. כל אירוע של מחאה כלפי משפחת אסד הוא, אם כן, “מרד” כנגד המציאות עצמה – האב, הבן ורוח הרודנות. את המרד אפשר להבין גם על רקע הקשר שהוא ההפך מן היציבות הקוסמית של הדיקטטורה – האביב הערבי. סוריה של אסד היא המוכר והיציב, וגל השינוי של האביב הערבי הוא החדש, המפתיע ובעיקר הבלתי ידוע.

דיקטטורות נופלות באלימות שהעלתה אותן. זה מהלכה של ההיסטוריה למצדדים בדיאלקטיקה. מצד שני, לפעמים יש גם חידושים בלתי צפויים. את ה”מרד” אפשר להבין כחלק מן ההיסטוריה, ולכן כמשהו ברור וניתן לתיאור, לכימות ולהכרעה. אם מישהו מורד, אז מישהו הוא השליט, ובמרד אפשר לנצח ולהפסיד. מצד שני, אפשר להבין את ה”מרד” כתופעה שתלויה במשהו אחר, משהו לא מוכר, משהו שמומחים מן הישוב מעדיפים להצניע. בשני המקרים מדובר בהבנה שמתמודדת בקלות עם האתגר השני שהזכרנו. את שתי ההבנות אפשר לעשות בקלות מן הכורסה הרחוקה והנוחה.

ובהקשר של האתגר השני, “חלוקת המקורות” בין השלטון למורדים ברורה. הידע על השלטון נובע מהצהרותיו הפוליטיות ופעולותיו האלימות, בעוד שמירב המקורות ביחס למורדים הם מרשת האינטרנט, בלוגים ויו טיוב. אפשר גם לשער שלעג’מי יש מהלכים בממסד המודיעיני האמריקני, שוודאי עוקב ביתר תשומת לב אחרי האירועים בסוריה. האסטרטגיה המודעת והמיודעת הזו בולטת בבחירת התמונות השונות לשער הספר, בטקסט באנגלית ובעברית גם יחד.

נתמקד בהן לרגע. בתמונות רואים ילד עם דגל. היכן צולמה התמונה? בא-רמת’א הירדנית הצופה על דרעא הסורית? בגבול הטורקי? במובלעת הכורדית בצפון? מתוככי סוריה? מהיכן היא נלקחה? אין לדעת. כאשר המקורות הם רשת האינטרנט (או קהילת המודיעין, שמתמקדת רק ב”עובדות” וב”הכרעות”) אז לעיתים זהו המירב שניתן לדעת על התמונות. מי שנעדרת מן התמונות הללו היא סוריה. למען האמת, נעדרים גם אזרחיה של סוריה.

אם כן, כיצד ניתן להגיע אל האנשים? בהקדמה של איתמר רבינוביץ’ מצוין כי פואד עג’מי נסע פעמים לטורקיה על מנת לפגוש בפליטים. ובכן, רק בסוף הספר מגלים פתאום שמות של אזרחים בתוך האלימות, אזרחים ‘רגילים’ ולא רק שמות של בעלי תפקידים (אנשי דת, פוליטיקאים, שרים ומדינאים). האנשים הללו הם אותם סורים שפגש בהם פואד עג’מי בטורקיה: סורים “מכובדים”, סורים שאינם חסרי כל כמו מרבית הפליטים שנמלטו לירדן ולבנון למשל.

הנוכחות של השמות הללו מעצימה את ההיעדר של האזרחים מסוריה. היעדר המשתקף בתמונות.

החוויות שמתאר עג’מי הן חוויות של מי שכבר לא שם. למען האמת, האנשים שהוא פוגש נחלקים לשניים. ראשית, יש את אלו שלא צריכים להיות שם כדי להשפיע. המומחים, הבכירים, האצולה הגולה; אלו אנשים שיש להם בראש סוריה קבועה ויציבה, גם אם היא לא הסוריה של משפחת אסד. הסוריה הזו, הקבועה, היא הסוריה הנכונה והרצויה עבורם. האירועים שמתרחשים בה כעת הם רק מהלך שנועד להחזיר את סוריה הזו על כנה. מי שנלחם שם על חייו הוא רק שחקן בדרמה גדולה יותר, הדרמה שבה אלו שהאמינו, שידעו לתת למיתוס את המעמד הראוי לו, יחוו שיבה מיתית לא פחות. המציאות היא שולית מול האפשרות להגשים חלום.

יש גם עוד סוג של אנשים, אלו שברחו משם. הם יושבים ממש על סיפה של המציאות המתחוללת בסוריה, אבל הם עסוקים בעיקר בנסיון להיזכר במה שהיה להם ולייחל לכך ששוב יהיה להם את כל זה. אפשר לקרוא להם “בורגנים”, אבל זה לא בהכרח מקדם את הדיון שלנו. אלו אנשים שניטלו בכח ממציאות חייהם, ממה שנדמה היה כמרקם שאיש לא יוכל לקטוע. האנשים הללו אינם כמהים למיתוס, אלא מתגעגעים ליומיום, לנחמה וליציבות של מה שנדמה היה להם כאילו יהיה תמיד.

אלו ואלו מתקשים להתמודד עם המציאות בהתהוותה. החיים בסוריה, האלימות של שני הצדדים (ואולי יותר), אינם מתמסרים בקלות לחלוקות הברורות של עג’מי. קשה מאד לדעת מה קבוע ומה משתנה, מה תלוי ומה בלתי תלוי. כדי לראות את כל היחסים האלו בבירור שבו מתאפיין תיאורו של עג’מי צריך לשמור אמונים למתווה לא מציאותי של המציאות. צריך להיות נאמנים לרעיון שאין בלתו, או לתמונת המציאות “שלי” שעולה בוודאות על זו של אחרים. פרויקט הדמוקרטיזציה של ג’ורג’ וו. בוש הוא דוגמא יעילה במיוחד לרעיון כזה. אך במציאות הסורית העוגנים נשברים בקלות.

עג’מי מקדיש את הספר לנכדתו שחיה בארה”ב, בטוחה ושלמה ובריאה. דור העתיד עומד בראש מעייניו, כפי שגם התמונות על הכריכה משקפות. ובספר שלו יש סקירות של עתיד כזה, עתיד מזהיר שנמצא ממש מעבר לפינה. יש גם סקירות של עבר שלא ישוב עוד. הדבר היחיד שחסר באופן משכנע הוא הווה.

אז איך קוראים לאלימות המתחוללת בסוריה? מרד? מלחמת אזרחים? מהפכה? יבחר כל אחד את התשובה שלו. עג’מי בחר, ונותר רק להשתכנע בסיבות לבחירה זו. יש לקוות כי הבחירה אינה פרי של החלטה מתודולוגית. כך או כך, טרם חורצים דעה על פשר המציאות, כדאי להכיר בכך שהאלימות בסוריה נכנסה לשנתה השלישית.

קוראי המהדורה העברית זכו בהקדמה מיוחדת מאת עג’מי עצמו, שביקר לא פעם בישראל. עג’מי מבין אינטואיטיבית את העניין שיש לקורא הישראלי בתיאור “מומחה” של מציאות, ללא הווה וללא התהוות. האם זה מקרי?