הרב מנחם פרומן זכרו לברכה

הרב מנחם פרומןשלהי חורף 1996. הרב מנחם פרומן מגיע לפגוש את שיח’ ג’מיל חמאמי, ממקימי החמאס בגדה, במשרד שלו בפאתי א-ראם, בצפון ירושלים. עטוף בטלית, כשתפילין מעטרים את ראשו ואת קיבורת זרועו השמאלית מתיישב הרב מנחם ופותח בדברי שלום ופיוס. קשה לשכוח את החודשים פברואר-מארס 1996: חודשים ספורים אחרי רצח יצחק רבין, שבועות ספורים לאחר ההתנקשות במהנדס החמאס יחיא עייאש. פיגוע התאבדות בקו 18 בירושלים, ועוד אחד כעבור שבוע, ואז בדיזנגוף סנטר בתל אביב. שמעון פרס הוא ראש הממשלה. הרב מגיע מתקוע שבגבול מדבר יהודה. בטרמפים. הם מנסים להוציא את הדת ממעשה השלום, אומר הרב לשיח’ ומכוון אל תומכי המזרח התיכון החדש והשלום הכלכלי. אבל הדת היא מהות השלום. מהו האסלאם אם לא שלום? ‘שלום’ זהו השורש של המילה אסלאם, ו’שלום’ הוא אחד משמותיו של האל. הם חושבים שאנשים טפשים, ממשיך הרב. הם חושבים שמה שמניע אנשים זה הכלכלה, הכסף. זה לא נכון. שנינו יודעים שהעיקר עבורנו זה האמונה באל שברא את כולנו. שיח’ ג’מיל מהנהן. מסכים. הרב פרומן ממשיך ומספר על חלום שחלם. חלום של שלום וקדושה. שיח’ ג’מיל מהנהן. הוא מדבר על קדושת הארץ לאסלאם, על זכויות הפלסטינים. הוא מוסיף שהוא מתנגד לפיגועים נגד אזרחים. מאוחר יותר מספרים שהוא הושעה מהחמאס בגלל ההצהרה הזו. אחר כך אומרים שהוא חזר.

באותם ימים הייתי אחד מנושאי כליו של הרב. מדי פעם היה פונה אלי ומבקש שאקשר אותו לאנשים בחמאס, או שאלווה אותו לפגישותיו, או שאתרגם את ההתכתבות שיזם בין מנהיג החמאס השיח’ אחמד יאסין שהיה אז בכלא לבין הראשון לציון הרב בקשי דורון. נראה היה שאולי בכיוונים החדשים שהציע הרב פרומן יש מוצא מן המיצר. באותה עת תפר הרב עיסקה שנועדה להביא לסיום הפיגועים ולשחרורו של השיח’ יאסין. אבל היה בה גם יותר מכך: הענקת מקום מרכזי למאמינים בשיח הפוליטי היהודי-ערבי; שינוי התפיסה על פיה דת היא בהכרח מכשול לשלום; הוכחה כי גם מתנחלים אמוניים וגם אנשי חמאס יכולים למצוא בסיס משותף בתוך המחלוקת; ראייה על פיה אין מאבק איתנים בין האסלאם והיהדות, וגם לא בין מעשה ההתנחלות והשכנת שלום.

מה הניע את הרב מנחם? אמונה ואהבת ישראל. אמונה בכך שאלוהים הועיד את הארץ לעם ישראל, וכי ההבטחה הזו אין משמעותה שלמוסלמים אין זכות על הארץ. ולצידה היתה השאיפה למנוע שפך דם נקיים. אך למרות החריגות שלו מהדיבור הפוליטי המקובל, היתה לו אוזן קשבת אצל מקבלי החלטות בצד הישראלי וגם בין הפלסטינים. בתקופה המדוברת הוא ארגן פגישה בין מפקד אחד מזרועות הביטחון הפלסטינים ואחד מראשי החמאס, שמעולם לא דיברו זה עם זה. גם בכך היה חידוש: בניגוד לדיעה שרווחה אז (והיום) על פיה ישראל צריכה לפעול לפיצול הפלסטינים ולמאבק פנימי בקרבם (בלי בג”ץ ובלי בצלם), הוא האמין שאחדות פלסטינית והפחתת האלימות הפנימית עדיפים.

המהלך המקיף שיזם הרב פרומן לא עלה יפה. הנהגת החמאס בעזה ערכה דיונים נוקבים שבסופם החליטה לחתום על טיוטת הסכם. הנוסח הועבר לעיון בכירים ישראלים ובכירי הרשות הפלסטינית. תוך כך נשלחו סוכני המוסד לעמאן להתנקש במנהיג החמאס ח’אלד משעל. הם כשלו במשימתם, נעצרו, והשיח’ אחמד יאסין שוחרר במסגרת עיסקה שנכפתה על ישראל, ולא במסגרת תהליך פיוס. ההסכם מעולם לא נחתם. האם לולא ההתנקשות הכושלת היתה מגיעה העיסקה לכלל סיום? קשה לדעת. האם היחסים בין ישראל לפלסטינים היה עולים לנתיב של הבנה הדדית ופיוס, לו היה נחתם? בלתי אפשרי לדעת. אבל השתלשלות האירועים הותירה אחריה תחושה קשה של החמצה.

בקיץ 2000 הגיע הרב מנחם עם אשתו הדסה למשרדו של יאסר ערפאת במוקאטעה. זה היה מעט לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. בפיו של הרב היתה הצעה: להפקיד את ביטחון היהודים תושבי השטחים בידי כוחות הביטחון הפלסטינים. אין להניח שמתנחלים רבים היו מתלהבים מההצעה לו היו יודעים עליה אז. גם רעיונות אחרים שלו נתפסו בעיני רבים כזרים ומוזרים ולא מעט ביקורת נמתחה עליו. אבל הוא האמין שלו תהיה האחריות הבטחונית בידי הפלסטינים, יקטן החיכוך בין צה”ל לאוכלוסייה הפלסטינית, ושני הצדדים יגלו שהם יכולים לחיות זה לצד זה בשלום. שהרי הוא האמין גם בשלום וגם בזכותם של יהודים לחיות בכל מקום בארץ ישראל. הוא השתמש בדימוי הידוע שלו: כשהוא פורש את אצבעות ידיו קדימה אמר: ההתנחלויות בשטחים הם כמו אצבעות כף היד המושטת קדימה לשלום.

ערפאת לא ידע מה לעשות בדיוק עם ההצעה הזו. אתייעץ עם ההנהגה הפלסטינית, אמר. לקראת הפרידה העניק לזוג מתנה לרגל חתונת אחד מצאצאיהם שנישא באותו שבוע. את הצעתו של הרב הוא לא העביר ככל הנראה לפורום יום השבת של ההנהגה הפלסטינית, וגם אם כן – תוצאה חיובית לא היתה. הרעיונות של הרב היו קשים לעיכול גם לפלסטינים, לא רק לישראלים. מעט לאחר מכן התחילה האינתיפאדה השנייה, ומעשי ההרג ההדדיים תכפו. ההתיישבות היהודית המשיכה מאז להתפשט בין הכפרים הפלסטינים ועל אדמותיהם וקשה לטעון שהיא נחווית על ידי פלסטינים כיד מושטת לשלום. ועדיין, מעט מתלמידיו של הרב מנסים ללכת בדרכו ולהושיט יד. האם הם מצליחים לראות את הפלסטינים להם הם מושיטים יד? לא ברור. קשה גם להעריך עד כמה פעל הרב מנחם מתוך ראייה פוליטית מפוכחת ועד כמה מתוך פרשנות על הנעשה בעולמות עליונים. אבל דומה שהבנתו את המציאות המקומית עלתה בהרבה על זו של רבים וטובים אחרים, ואין ספק שהיה בין הבודדים שהיתווה דרך אמונית שאינה מחייבת שינאת זרים. במונחים דתיים אפשר לראות בו מקדש ה’ ברבים. במושגים אנאליטיים אפשר לראות בו שובר פרדיגמות. יהי זכרו ברוך.