איראן ומלחמת התרבות נגד המערב

מאז אמצע המאה ה-19 מנהלת איראן יחסי אהבה-שנאה עם התרבות המערבית. במאות ה-19 וה-20 ניסו שושלות קג’אר ופהלווי ליישם תהליכי מודרניזציה מערבית במנהל, בצבא ובכלכלה. האינטליגנציה החדשה ביקשה להרחיבם גם לתחומי החברה והפוליטיקה, אם כי ללא הצלחה רבה. מרבית אנשי הדת האיראנים התנגדו בתוקף לחדירת תרבות זו בטענה כי מקורה בכפירה דתית הפוגעת בערכים דתיים וחברתיים ואינה אלא מזימה אימפריאליסטית להשתלט על המדינה השיעית היחידה בעולם.

אחד משיאי המאבק בין אוהדי המודרניזציה המערבית ומתנגדיה היה כאשר רזא שאה פהלווי (שלט בין 1925 ל-1941) ניסה לגייס בכוח את תלמידי המדרסות (הישיבות) לצבא הלאומי שהקים. באמצעות הגיוס הוא ניסה לשבור את ההתנגדות של הממסד הדתי לתהליכי החילון והחיקוי של המערב שאותם ניסה ליישם באיראן. פהלווי לא היסס להפגיז מסגדים ומדרסות שהתנגדו לו. אחד מהתלמידים שנמלטו מאימת הגיוס (במחיר גילוח זקנו) היה ח’ומיני, לימים אויבה הגדול ביותר של התמערבותה של איראן. בנו, מוחמד רזא שאה (שלט בין 1941-1979), ניסה באמצעות המהפכה הלבנה להפוך את איראן למעצמה עולמית חזקה ומודרנית בסגנון מערבי במהירות ובאגרסיביות רבה. מדיניותו זו הייתה מהסיבות העיקריות למהפכה האסלאמית ב-1979.

מראשיתה הכריזה המהפכה מלחמה על ההשפעות התרבותיות המערביות באיראן. צנזורה קפדנית הוטלה על ספרים, סרטים, מוזיקה ולבוש מערביים. המשטר ניהל מלחמת חורמה נגד המערב, שאותו הציג כ”אויב האנושות”, “חסר כל מוסר חברתי ודתי”, וככזה ש”אחראי ישירות כבר מאות שנים לשחיתות ולניצול כלל העמים המדוכאים”. בתמורה הוצעו לציבור תכנים שעיקרם נועד לטפח ערכים מסורתיים, אסלאמיים ואיראניים כאחד. המשטרה עצרה רבים מאלו שנחשדו כ”סוכני האימפריאליזם התרבותי המערבי” והטילה קנסות כבדים על אזרחים שבביתם נתפסו קלטות מוזיקה וסרטים שנאסרו.

וד לפני צלחות הלוויין והאינטרנט, שהעצימו את צריכת התרבות המערבית, התקיים באיראן שוק שחור עצום במוצרי פנאי מערביים, החל בסרטים מצוירים של דיסני וכלה ב יקה של מטאליקה. בעידן האינטרנט וצלחות הלוויין הופעלו אמצעי שיבוש אלקטרוניים מתוחכמים במטרה לחסום תכנים שהוגדרו על ידי המשטר כ”פוגעים בדת ובערכי המהפכה”. למרות זאת, ביותר מ-50% מבתי האב באיראן יש צלחות לוויין אסורות, ומיליוני איראנים מחוברים לרשת האינטרנט. במילים אחרות, רוב האיראנים, תומכי המשטר או מתנגדיו, הם צרכנים של תרבות מערבית; אמנם בעיקר לצרכי בידור ופנאי, אך החשיפה היא גם לערכים מערביים כמו דמוקרטיה ליברלית, זכויות אדם וחירויות אזרחיות. מהאחרונים חושש המשטר יותר מכל ולכן הוא נאבק בהם בעוז.

האם מלחמת התרבות הזו מבשרת את התפוררות ערכי המהפכה האסלאמית? אני סבור שכן. המהפכה האיראנית לא הייתה פוליטית בלבד אלא התיימרה להוות אלטרנטיבה אסלאמית לתרבות המערבית. הטיהור התרבותי שנערך בימיו הראשונים של המשטר הבריח אלפי אמנים, זמרים, שחקנים סופרים ואינטלקטואלים מתמערבים מאיראן. מוסדות התרבות שזוהו עימם נסגרו או הומרו למוסדות ברוח אסלאמית. אולם הכמיהה לתכנים מערביים לא נעלמה אלא ירדה למחתרת. כך, למשל, דווקא במלחמת איראן-עיראק הפכו מקלטים רבים למועדוני מוזיקה וסרטים שהוברחו מהמערב.

עם זאת, הדרך למהפכה פוליטית הנגזרת ממלחמת התרבות הזו לא צפויה בקרוב. רוב צרכני התרבות המערבית משתייכים עדיין למעמד הבינוני העירוני, בעוד שרוב אוכלוסיית הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית היא מסורתית, מצייתת לממסד הדתי ונאמנה על-פי רוב למשטר. עם זאת, לאחר יותר משלושה עשורים של מלחמת חורמה בתרבות המערבית ניתן לומר כי שלטון האיאתוללות הפסיד במאבקו בעמו שלו.

איראן ואביב העמים הערבי

בשלבים הראשונים של האביב הערבי, כאשר המהומות התמקדו בתוניס ובמצרים, איראן תמכה בהתלהבות בהתקוממות העממית להדחת משטרים אלה. חלק מראשי המשטר טענו כי המהפכה האסלאמית הגיעה ללב העולם הערבי.

מהפרספקטיבה האיראנית ראשי המשטר במדינות אלה היו בעלות ברית של המערב והיוו חלק מדוקטרינת הבלימה נגד החדירה האיראנית לעולם הערבי. דרשן תפילות יום השישי בטהראן, איתאללה אחמד ח’אתמי, התייחס בדרשתו ביום שישי 28 בינואר 2011 להתפתחויות בעולם הערבי ואמר, כי אלה מהוות “רעשי משנה” של המהפכה האסלאמית באיראן. הוא ציין, כי שליטים המנהלים מאבק נגד הדת, כדוגמת הרודן המצרי, חסני מבארכ, צפויים בהתאם לקוראן ליפול בסופו של דבר. גם איש הדת הקיצוני איתאללה מחמד-תקי מצבאח-יזדי, טען ב-27 בינואר 2011 כי הודות למהפכה האסלאמית באיראן מתקוממים כיום גם העמים המוסלמים בתוניסיה, במצרים ובמדינות ערביות נוספות כנגד האימפריאליזם והמשטרים המדכאים בהתאם למודל, שהציבה בפניהם המהפכה.

בנאום ב-21 פברואר 2011 , שנשא איתאללה עלי ח’אמנהאי הוא ציין כי ההתפתחויות בעולם הערבי נובעות מהשנאה כלפי נוכחות מעצמות המערב ומשקפות את עייפות האנושות מהלחצים הכבדים שהפעילה הציוויליזציה המערבית בניסיונותיה לכפות את ההגמוניה שלה בעולם. היומון השמרני “ג’מהורי-י אסלאמי” (Jomhuri-ye Eslami) טען, כי עם נפילת חסני מבארכ איבדה ארצות-הברית את משרתה הנאמן ביותר במזרח התיכון וכי “המשטר הציוני” ניצב עתה בפני אופק קודר. במאמר מערכת, שפרסם היומון, נכתב, כי נפילת משטרו של מבארכ מבטאת את ראשיתה של מהפכה גדולה כנגד האמריקאים והציונים במזרח התיכון ובצפון-אפריקה. המהומות בבחרין בפברואר 2011 והדרישה להפיל את משטר אל-ח’ליפה, מבעלי הברית החשובים ביותר של ארה”ב במפרץ הפרסי, התקבלו בסיפוק רב בטהראן. השאלה היא האם האביב הערבי יסייע להעצמת ההשפעה האיראנית במזה”ת, במיוחד לנוכח השפעתה הגוברת במדינות כמו עראק, סוריה ולבנון?

להערכתי האביב הערבי מהווה את המחסום האמיתי לאיראן במזרח התיכון הערבי, יותר מאשר היוו המשטרים הפרו-מערביים אשר הודחו או נמצאים בסכנת הדחה. הסיבה העיקרית לכך היא שהמשטרים המודחים לא זכו לתמיכה רחבה בעמים בהם שלטו. במרווח בין המשטרים לעמים יכלה איראן לפעול בצורה הרבה יותר חופשייה. היא אימנה ומימנה גורמי אופוזיציה, אסלאמיים וכאלה שלא, נתפסה בדעת הקהל כאנטי מערבית מובהקת וזכתה לאהדה רחבה. עם זאת, הקואליציה הרחבה שהפילה את המשטרים בתוניס ובמצרים ואלו שעתידם כלל לא מובטח, כמו לוב ותימן, רחוקה מלהיות ההתקוממות האסלאמית לה שואפת איראן.

דור הרשתות החברתיות מודע היטב לאמצעי הדיכוי שהפעיל משטרו של אחמדינז’אד נגד צעירי איראן ואינו רוצה להחליף עריצות צבאית ו/או לאומית בכזו תיאוקרטית. יתרה מכך, העמדה האיראנית הצבועה בסוגיית ההתקוממות הסורית בהשוואה לתמיכה המערבית שמקבלים המתקוממים הלובים יצרה חסם אמיתי להשפעה איראנית אפשרית על הסדר החדש המתרקם במזרח-התיכון. המשטר האסלאמי באיראן מתחיל להבין כי הוא החמיץ את ההזדמנות להגמוניה אזורית, שנקרתה לו עם ההחלשות מעמד ארה”ב ונפילת משטרים האוהדים אותה. בימים אלה משטר זה איבד את בריתו האסטרטגית עם תורכיה ועלול לאבד את המסד להשפעתו האמיתית על האזור-סוריה.