אז מה הוא רוצה, המלך הזה?

asaf_davidשוב חוזר הניגון: עבדאללה מלך ירדן דוחה שוב את החשש כי ירדן תהפוך ל”מולדת החלופית” של הפלסטינים וזורק בהזדמנות זו שתי מילים על ישראל. התקשורת הישראלית נתפסת שוב להתבטאות החצי-שנתית הזו – והיא תמיד זהה, כפי שהמלך עצמו העיר בתסכול גם הפעם – ונזעקת בכותרות ראשיות כי המלך “משגר חצי אזהרה לירושלים”. הימין מנצל את ההזדמנות להזכיר למלך כי הוא בעצם מושל על מדינה פלסטינית ולא כדאי לעשות חצי עבודה. והטוקבקיסטים, כדרכם, שוב מאווררים את הסטטיסטיקות העדכניות שברשותם על “80 אחוז פלסטינים בירדן”, מעירים בחינניות על ה”סרדין שנוהם כמו אריה” וה”בדואי הקטן שהובא מסעודיה”, מסתחבקים בנוסח “עבדלה תן לי לתקן אותך אף פעם לא היינו חזקים כמו עכשיו”, ועוד מיני פרפראות המעידות על הצלחתם הכבירה של מאמצי ה”עַם לְעַם” (people to people) בין שתי המדינות מאז חתימת הסכם השלום.

ובכן, עלינו להתרגל לעובדה הכואבת כי העולם – ובכלל זה העולם הערבי – לא חג סביבנו. המלך עבדאללה אמנם ציין הפעם כי ישראל חוששת לעתידה יותר משירדן והפלסטינים חוששים לעתידם, אולם הוא התבטא ברוח זו השכם והערב בשנים האחרונות. יתרה מזו, השיח הציבורי הישראלי בשנים האחרונות אכן מבטא חשש קיומי לעתידה של ישראל כמדינה יהודית, כמדינה דמוקרטית וכשילוב בין השניים. עד כאן, אם כן, אין כל דבר חדש. ובאשר לעיקר דבריו של המלך בעניין ה”מולדת החלופית”, אלה לא כֻּוונו כלל לישראל. הם חלק משיח ירדני פנימי מורכב ורגיש סביב הזהות הלאומית, ואמירתו של המלך כֻּוונה דווקא אל השמרנים מהאליטה ומהאוכלוסיה העבר-ירדנית (“בדואית”), משענתו ההיסטורית של המשטר. גם כאן מדובר באמירות שגרונו של המלך ניחר בשנים האחרונות מהדגשתן. אלא שהשינוי נעוץ בעובדה שככל שחולף הזמן, המלך קץ בהרגעת השמרנים ועובר לתקוף אותם ישירות. דבריו שלשום ממשיכים במגמה זו.

הרקע לאמירותיו החדשות של המלך הוא פרוזאי: ויקיליקס. לפני כשבוע וחצי פרסם האתר הסורר מאות רבות של מסמכים חושפניים ביותר הכוללים דיווחים מהשגרירות האמריקאית בעמאן על פגישותיהם של אנשי השגרירות עם עיתונאים, אנשי ציבור, קצינים, פוליטיקאים ומדינאים ירדנים. לזוועתם של הירדנים, ה”כביסה המלוכלכת” שהתקשורת המקומית מסתירה באדיקות כה רבה, ובייחוד בסוגית היחסים הירדנים-פלסטינים, הוצגה לראווה באינטרנט. כך יכלו עשרות אלפי קוראים משועשעים או חרדים – תלוי בעונה ובטיב השכוּנה – להיחשף למדינאי שהבטיח לאמריקאים כי זכות השיבה איננה ריאלית; לעיתונאי רב המוניטין שההין לתבוע מהאמריקאים הפעלת לחץ כבד על מדינתו כדי שתחדל מאפליית פלסטינים; וגם לדיפלומט האמריקאי המנומס דרך כלל שחמד לו לצון והעניק למסמך רקע על הפרלמנט המקומי את הכותרת “החֶלְאוֹת של ירדן”.

איתרע מזלו של העיתונאי הירדני-פלסטיני החשוב עֻרַיְּבּ א-רַנְתַאוִי שהפך לאחד מגיבורי הפרשה. רק לפני שבוע נחלץ רנתאוי בעור שיניו ממאמר שנוי במחלוקת שבו לעג לשבטים העבר-ירדנים; המחיר היה שורת התנצלויות שמעמידות את ערוץ 10 באור חיוור וסדרה של כתבות כפולות עמודים בעיתונו המהללות את תרומת השבטים לשגשוגה של המדינה וליציבותה. אלא שהפעם נתפסו רנתאוי וחבריו הפוליטיקאים כשהם משכנעים את האמריקאים שתמורת הויתור המתבקש על זכות השיבה יש לשאוף לאינטגרציה מלאה של הפלסטינים בירדן. הכותרת שבחר הדיפלומט האמריקאי לתיאור השיחות הללו, “העִסקה הגדולה”, אישרה סופית את שידעו העבר-ירדנים בוודאות מזה שנים ארוכות: המדינה “שלהם” נמכרה לפלסטינים. השיח הציבורי געש וגלש וחייב את המלך המותש להתגייס שוב כדי להשקיט את הרוחות.

כתמיד, השאלה היא האם המלך מחשק את עצמו בהתבטאויותיו בסוגיית הזהות הלאומית, ובעיקר אלה הנוגעות לזכות השיבה ול”מולדת החלופית”. מכל מקום, וללא ספק, הוא ממשיך במגמתו לתקוף את השמרנים מהאוכלוסיה העבר-ירדנית, אותם כינה בלעג “חלשי האופי”, המנצלים כל הזדמנות כדי להביע חשש מהשתלטות פלסטינית על הממלכה. אתרים עבר-ירדנים מובילים כבר ניצלו, בצורה חריגה וברוח ה”אביב הערבי”, את ההזדמנות להשיב למלכם במצח נחושה: “עם כל הכבוד” – ולא בטוח כמה יש שם כבוד – “איננו חלשי אופי”. ושוב חוזר הניגון: עד מתי ימשיך העימות בין המלך לבין השמרנים לצוף על פני השטח, מי ימצמץ ראשון, ומי מביניהם מסוגל להבטיח לירדן עתיד פוליטי, כלכלי וחברתי טוב יותר?