רב וכומר נכנסים לבר

הידעתם? חתונה היא בועה חלומית ומפנקת שמנתקת אתכם מכל טרדות הפוליטיקה ושאר הבעיות המרכיבות את חיינו. חפשו לכם הזמנות לחתונה שיסבירו לכולם מי אתם, והמשיכו לרחף להנאתכם!

________רב מיוחד וכומר מיוחד סיימו את תפקידיהם בשבועים האחרונים. האחד, מנחם פרומן, נפטר מן העולם;  השני, בנדיקטוס ה-16, הבישוף של רומא, פרש ממנו. למרות המרחק בין הדמויות ונסיבות חייהן השונות, חלקו שניהם תפיסה דומה ביחס לשאלה מהו תפקידו של האדם הדתי בעולם.

הרב מנחם פרומן היה איש יוצא דופן. בחייו יצא לו שם של איש רוחני מאד, על הגבול בין רוח להזיה. קשה לסכם את מפעלו של הרב פרומן אבל אפשר לומר שהיה איש דת ומורה שהאמין בכל לבו כי לדת תפקיד חיוני בקידום חיים משותפים של ישראלים ופלסטינים, ובמיוחד בקידום השלום והחופש. הוא נחשב למורה אהוב בחוגי הציונות הדתית, ולימד (בעיקר את ספר הזהר) בביתו שבתקוע ובישיבה בעתניאל. בשנים האחרונות הפך הרב פרומן ידוע ומקובל גם בחוגים מחוץ לציונות הדתית. הוא שוחח בגילוי לב על חזונו היהודי ועל הדרכים בהן הוא מבקש להוליך את מי שירצו לבוא אחריו לעבר קיום יהודי רוחני וחיוני בארץ ישראל.

תדמיתו האידיאליסטית לא מנעה ממנו מלהיות אחד מאישי הציבור המקושרים ביותר במרחב האזורי. הוא ניהל קשרים עם יאסר ערפאת ועם השייח’ אחמד יאסין, יצא ובא בעזה וברמאללה, ונשמע בקשב רב על ידי אנשי דת מוסלמיים מפלסטין ועד ערב הסעודית. הרב דוד סתיו, הספיד אותו ב-“ישראל היום” וסיפר כי פעם אחת הציע לו הרב פרומן לנסוע ולפגוש מנהיג פלסטיני ידוע. הרב סתיו סירב, ואמר שהאיש הוא מכחיש שואה וידיו מגואלות בדם יהודים. הרב פרומן חייך ואמר, “אהה, אז אתה מאלה שלא מבינים שרק אם נדבר איתם נגאל את הארץ”. נכונותו לפגוש כל אדם ואמונתו המוצקה בכוחה של האמונה להניע לא רק הרים, אלא גם בני אדם, הפכו אותו לדמות שקשה היה לסרב לה גם אם אפשר היה להגדיר אותה “הזויה”.

אך אם הרב פרומן נתפס על ידי רבים כשולי לממסד, הכומר שפרש למנזר היה הנציג בהא הידיעה של הממסד הדתי. האפיפיור, הבישוף של רומא, הוא מנהיגה של אחת הדתות הממסדיות והממוסדות ביותר בעולם כיום, הכנסיה הקתולית. התפטרותו נתפסה על ידי ישראלים רבים כחסרת חשיבות לחיינו כאן, ולכן נאמר כמה מלים על האיש ועל משנתו.

האפיפיור התפטר. מי בכלל ידע שאפיפיור יכול להתפטר? האפיפיור יושב על כסאו של פטרוס הקודש וסמלו הוא המפתחות לגן עדן. למי מחזירים את המפתחות לגן עדן כשנמאס לשבת על כסא רם כל כך ונישא? חלפה תקופת הביניים מההכרזה על ההתפטרות ועד למימושה בפועל. האפיפיור הוא אפיפיור אמריטוס מעתה.

בנדיקטוס ה-16 עשה מעשה כמעט חסר תקדים. הוא עזב. לפני שעזב, בחן את עצמו ואת מצפונו והגיע למסקנה שאין לו כח ויכולת להמשיך. אפשר להתפתות ולקרוא בדבריו הבנה מודרנית מאד של הכנסיה ושל תפקידו בה. הוא המנהל הבכיר בתאגיד. הוא אחראי כלפי הבעלים (אלוהים), וכלפי הלקוחות (המאמינים). כיוון שאינו יכול לספק את התוצרת, הוא פורש לטובת מי שיוכל. המסכמים מטעם עצמם כבר שלפו את מאמרי המערכת שהוכנו ליום שאחרי לווייתו של בנדיקטוס. שמרן, ריאקציונר, מנותק מהעולם של צאן מרעיתו; אלו רק כמה מן ה-“מחמאות” שנשמעו בתקשורת. ביקורת פונקציונלית על מנהל הנמדד על פי התוצאות שהוא מספק.

קריאה כזו מחמיצה את המעשה מנהיגותי של האפיפיור אמריטוס. ההצלחה שבקש לעצמו לא היתה מדידה במספרי המאמינים בכנסיות, ואפילו לא בכמות הדולרים ששולמו לקרבנות הכמרים התוקפים. בנדיקטוס היה אלופה של האמונה. הוא התענין פחות בתוצרים או ב-bottom lines, ויותר בהוויה האמונית ובחיזוקה. האפיפיור תמך בחיזוקן של קהילות ובשימור של טקסים ופולחנים מקומיים. הוא קרא לסולידריות חברתית רדיקלית כמעט, למחויבות עמוקה של המאמינים כלפי אחיהם החלשים מהם, כיוון שהעניים הם אלו המראים לכנסיה את “הדרך לגן העדן”.

בנדיקטוס גונה רבות על שמרנותו – על סלידתו מאמצעי מניעה, על חוסר נכונותו לשקול נשים בכמורה, על החזרה שלו למיסה הלטינית שקראה “להאיר את עיני” היהודים ביחס למשיחיותו של ישוע. אך שמרנותו לא היתה מן הסוג הפונדמנטליסטי, זה השולל את ערכו של האדם הפרטי אל מול אמת גדולה. האפיפיור האמין בכוחו של האדם לעצב את חייו. הוא פשוט חשב שחלק ניכר מן הכח הזה טמון במה שאינו מוחשי לאדם, במה שהאדם חייב להאמין שהוא קיים גם בלי לראות או לקבל עליו פרס. האמונה באל כל יכול מפחיתה מן הפוטנציאל של האדם, כיוון שהוא יודע שלעולם לא יהיה אלוהים. אבל האמונה הזו גם מעצימה. אדם הבוחר לוותר על האשליה של עוצמה בלתי מוגבלת הוא אדם משוחרר שלא רק יודע מה הוא יכול לעשות, אלא גם עושה וחייב לעשות.

וזהו גרעין החיים הגדול הקיים באדם המאמין, היכולת להיות פחות מושלם, פחות מלא בעצמו, להתמודד מול ועם בני אדם ובעיקר מול החללים הקיימים בהם. מי שידיהם מגואלות בדם אינם שונים מאלו שנצלו את גלימתם או כיפתם על מנת להתעלל בילדים שהאמינו בהם ובסמכותם. בשני המקרים עוסקים אותם אנשים בהפחתת הפוטנציאל האנושי של זה שעומד מולם, בעמעום ובטשטוש האנושיות של אותו אדם. גם הרב פרומן וגם האפיפיור בנדיקטוס לא התעלמו מן הנטיה להעלמת האנושי שמצאו רווחה בבני שיחם או בכפופים להם. הם בחרו להתמודד איתה באופן ישיר. הרב פרומן העניק להם בכח הכרה שאולי אפילו לא רצו, הכרה של רב ומתנחל באנושיותם של מנהיגים פלסטינים. האפיפיור, בהתפטרותו, הדגים את חוסר שביעות רצונו ממצבה של הכנסייה יחד עם החובה המוטלת על אדם מאמין להישיר מבט על המציאות ולפעול כמיטב יכולתו על פי אמונתו ומצפונו.

לולא התפטר האפיפיור אמריטוס היינו ממשיכים לחשוב על המוסד הדתי המונתיאסטי כעל מצוות אנשים מלומדה. מוסד האפיפיור היה ממשיך להיות מאויש בקרדינלים מבוגרים שהתחנה הבאה בחייהם היא מותם. ההתפטרות של האפיפיור הפיחה חיים בכנסייה. לולא פעל הרב פרומן כפי שפעל לא היה שום פקפוק ב-“אמיתות” שיהודים ישראלים שומעים חדשות לבקרים על הברבריות של האסלאם ואנשי הדת שלו, על הפנאטיות חסרת הפשרות של חמאס, על הרצון לזרוק את כל היהודים לים. שניהם הזכירו לנו, מאמינים ושאינם מאמינים, נוצרים ושאינם נוצרים, כי עבדי האלוהים הם בני אנוש, חיים, יצריים ואולי גם קצת הפכפכים

בישראל, הסוגיה הדתית מתמצה בשאלת הגיוס לצבא, או ביחסים בין מועצות דתיות ומועצות מקומיות. הכומר והרב, האחד ששירת ואישש את הממסד על ידי מציאת האני הפרטי שלו והשני שערער את הממסד על ידי זיהוי והעצמת האני הפרטי של אלו שמסביבו למדו אותנו עד כמה הדתי קשור גם, ובעיקר, לחיים של בני אדם. טוב יהיה אם לא נקל ראש בדת וביכולתה להניע אנשים אל פסגות ואל תהומות.

כשנפנים את המסר של הכומר והרב, נדע להשלים את הכותרת בפתיחה המרמזת לתחילתה של בדיחה. לא רק הרב והכומר יכנסו לבר, גם נציג האימאם ידע להיכנס איתם.