אז איך קוראים לאלימות המתחוללת בסוריה?

Ajami 2האלימות בסוריה נכנסה לשנתה השלישית, המתאפיינת ברמות ארגון שונות של המשטר ומה שמכונה ה”מורדים”. לאלימות זאת כינויים רבים: מחאה, מהפכה, מרד או מלחמת אזרחים. כל בחירה מייצרת באוזני השומע או הקורא הבנה כמעט אינסטינקטיבית של מצב העניינים בסוריה. יש להניח שמי שבוחר לתאר את האלימות כ”מרד”, למשל, מודע לבחירתו. אמצעי התקשורת בישראל, אגב, מתארים אותה לעתים קרובות כ”מלחמת אזרחים”.

לאחרונה התפרסם בעברית (הוצאת עם עובד ומרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה) ספרו של פואד עג’מי, “המרד בסוריה”. עג’מי הוא אחד מן המוכרים שבמומחים לענייני המזרח התיכון כיום. הוא שיעי לבנוני במוצאו, ומזה מספר שנים משמש עמית מחקר בכיר במכון הובר (Hoover Institution) הקשור לאוניברסיטת סטנפורד. למרות שבצעירותו נודע כתומך נלהב של המאבק הלאומי הפלסטיני, עג’מי הוא כעת אחד מן הקולות השמרניים הבולטים ב-“ממסד” העוסק במזרח התיכון. הוא היה, למשל, אחד מן התומכים הקולניים ביציאה האמריקנית למחמה בעיראק. עג’מי פרסם ספרים רבים על הפוליטיקה הלבנונית, הלאומיות הערבית, ועוד נושאים מנושאים שונים.

הבחירה לפרסם ספר על המתרחש בשנתיים האחרונות בסוריה היא בחירה אמיצה. גם אנשי האקדמיה העוסקים במזרח התיכון של ימינו, ולפיכך כותבים ומופיעים כפרשנים של אירועים המתרחשים ברגע זה ממש, אינם ממהרים להגדיר ולסכם תופעה כמו האירועים בסוריה. בחירה זו נדרשת להתמודד מול שני אתגרים מתודולוגיים. האתגר הראשון הוא הכתיבה על תופעה מתהווה, ללא מרחק הזמן ופרספקטיבה. אין זה אתגר של מה בכך. מי שמתעניין בנושא יודע מה שנמסר לו מאמצעי התקשורת. הדברים היוליים במקרה הטוב. אם כך, מה יכול עג’מי לחדש? האתגר השני נעוץ ביכולת לכתוב על תופעה המתרחשת “שם” מהכורסא “כאן”. לא מדובר רק במרחק. האם הכתיבה יודעת לשקף “התרחשות”? האם הכתיבה מתרחשת, או שמא היא רק פרשנות סטאטית על דברים שבאמת “קורים”? אם אפשר להגיד משהו על האירועים בסוריה, זה שהם באמת קורים.

לאור האתגרים הללו, הגדרת האירועים בסוריה אינה עניין של מה בכך. מחאה, מהפכה או מרד מציבים במרכז שלטון שמולו קיימת התנגדות. על מנת לתאר באופן אפקטיבי את התופעה נדרש החוקר לתאר את השלטון ולנתחו כך שההתנגדות לו תהיה מובנת.

מלחמת אזרחים, לעומת זאת, מציבה משני צדי המשוואה שני כוחות (לפחות), כאשר החוקר נדרש למקם את ה”מרכז” בין שניהם ולתאר את יחסי הגומלין ביניהם. כאשר המסגרת המושגית לתיאור התופעה וניתוחה היא מלחמת אזרחים אזי הגיבורים הם אזרחים ורק אחר כך השלטון.

כיצד מאפשרת הבחירה של עג’מי ב”מרד” התמודדות עם שני האתגרים?

ביחס לאתגר הראשון בונה עג’מי את הטיעון באמצעות התמקדות בשלטון כהקשר יציב. ההיסטוריה של סוריה המודרנית מופיעה כסיפור ששיאו ומיצויו הן הדיקטטורה של משפחת אסד. “נשיא” ממשפחת אסד הוא הקבוע של הסיפור הסורי, המתהווה בצלו של הדיקטטור ובדמותו. כל אירוע של מחאה כלפי משפחת אסד הוא, אם כן, “מרד” כנגד המציאות עצמה – האב, הבן ורוח הרודנות. את המרד אפשר להבין גם על רקע הקשר שהוא ההפך מן היציבות הקוסמית של הדיקטטורה – האביב הערבי. סוריה של אסד היא המוכר והיציב, וגל השינוי של האביב הערבי הוא החדש, המפתיע ובעיקר הבלתי ידוע.

דיקטטורות נופלות באלימות שהעלתה אותן. זה מהלכה של ההיסטוריה למצדדים בדיאלקטיקה. מצד שני, לפעמים יש גם חידושים בלתי צפויים. את ה”מרד” אפשר להבין כחלק מן ההיסטוריה, ולכן כמשהו ברור וניתן לתיאור, לכימות ולהכרעה. אם מישהו מורד, אז מישהו הוא השליט, ובמרד אפשר לנצח ולהפסיד. מצד שני, אפשר להבין את ה”מרד” כתופעה שתלויה במשהו אחר, משהו לא מוכר, משהו שמומחים מן הישוב מעדיפים להצניע. בשני המקרים מדובר בהבנה שמתמודדת בקלות עם האתגר השני שהזכרנו. את שתי ההבנות אפשר לעשות בקלות מן הכורסה הרחוקה והנוחה.

ובהקשר של האתגר השני, “חלוקת המקורות” בין השלטון למורדים ברורה. הידע על השלטון נובע מהצהרותיו הפוליטיות ופעולותיו האלימות, בעוד שמירב המקורות ביחס למורדים הם מרשת האינטרנט, בלוגים ויו טיוב. אפשר גם לשער שלעג’מי יש מהלכים בממסד המודיעיני האמריקני, שוודאי עוקב ביתר תשומת לב אחרי האירועים בסוריה. האסטרטגיה המודעת והמיודעת הזו בולטת בבחירת התמונות השונות לשער הספר, בטקסט באנגלית ובעברית גם יחד.

נתמקד בהן לרגע. בתמונות רואים ילד עם דגל. היכן צולמה התמונה? בא-רמת’א הירדנית הצופה על דרעא הסורית? בגבול הטורקי? במובלעת הכורדית בצפון? מתוככי סוריה? מהיכן היא נלקחה? אין לדעת. כאשר המקורות הם רשת האינטרנט (או קהילת המודיעין, שמתמקדת רק ב”עובדות” וב”הכרעות”) אז לעיתים זהו המירב שניתן לדעת על התמונות. מי שנעדרת מן התמונות הללו היא סוריה. למען האמת, נעדרים גם אזרחיה של סוריה.

אם כן, כיצד ניתן להגיע אל האנשים? בהקדמה של איתמר רבינוביץ’ מצוין כי פואד עג’מי נסע פעמים לטורקיה על מנת לפגוש בפליטים. ובכן, רק בסוף הספר מגלים פתאום שמות של אזרחים בתוך האלימות, אזרחים ‘רגילים’ ולא רק שמות של בעלי תפקידים (אנשי דת, פוליטיקאים, שרים ומדינאים). האנשים הללו הם אותם סורים שפגש בהם פואד עג’מי בטורקיה: סורים “מכובדים”, סורים שאינם חסרי כל כמו מרבית הפליטים שנמלטו לירדן ולבנון למשל.

הנוכחות של השמות הללו מעצימה את ההיעדר של האזרחים מסוריה. היעדר המשתקף בתמונות.

החוויות שמתאר עג’מי הן חוויות של מי שכבר לא שם. למען האמת, האנשים שהוא פוגש נחלקים לשניים. ראשית, יש את אלו שלא צריכים להיות שם כדי להשפיע. המומחים, הבכירים, האצולה הגולה; אלו אנשים שיש להם בראש סוריה קבועה ויציבה, גם אם היא לא הסוריה של משפחת אסד. הסוריה הזו, הקבועה, היא הסוריה הנכונה והרצויה עבורם. האירועים שמתרחשים בה כעת הם רק מהלך שנועד להחזיר את סוריה הזו על כנה. מי שנלחם שם על חייו הוא רק שחקן בדרמה גדולה יותר, הדרמה שבה אלו שהאמינו, שידעו לתת למיתוס את המעמד הראוי לו, יחוו שיבה מיתית לא פחות. המציאות היא שולית מול האפשרות להגשים חלום.

יש גם עוד סוג של אנשים, אלו שברחו משם. הם יושבים ממש על סיפה של המציאות המתחוללת בסוריה, אבל הם עסוקים בעיקר בנסיון להיזכר במה שהיה להם ולייחל לכך ששוב יהיה להם את כל זה. אפשר לקרוא להם “בורגנים”, אבל זה לא בהכרח מקדם את הדיון שלנו. אלו אנשים שניטלו בכח ממציאות חייהם, ממה שנדמה היה כמרקם שאיש לא יוכל לקטוע. האנשים הללו אינם כמהים למיתוס, אלא מתגעגעים ליומיום, לנחמה וליציבות של מה שנדמה היה להם כאילו יהיה תמיד.

אלו ואלו מתקשים להתמודד עם המציאות בהתהוותה. החיים בסוריה, האלימות של שני הצדדים (ואולי יותר), אינם מתמסרים בקלות לחלוקות הברורות של עג’מי. קשה מאד לדעת מה קבוע ומה משתנה, מה תלוי ומה בלתי תלוי. כדי לראות את כל היחסים האלו בבירור שבו מתאפיין תיאורו של עג’מי צריך לשמור אמונים למתווה לא מציאותי של המציאות. צריך להיות נאמנים לרעיון שאין בלתו, או לתמונת המציאות “שלי” שעולה בוודאות על זו של אחרים. פרויקט הדמוקרטיזציה של ג’ורג’ וו. בוש הוא דוגמא יעילה במיוחד לרעיון כזה. אך במציאות הסורית העוגנים נשברים בקלות.

עג’מי מקדיש את הספר לנכדתו שחיה בארה”ב, בטוחה ושלמה ובריאה. דור העתיד עומד בראש מעייניו, כפי שגם התמונות על הכריכה משקפות. ובספר שלו יש סקירות של עתיד כזה, עתיד מזהיר שנמצא ממש מעבר לפינה. יש גם סקירות של עבר שלא ישוב עוד. הדבר היחיד שחסר באופן משכנע הוא הווה.

אז איך קוראים לאלימות המתחוללת בסוריה? מרד? מלחמת אזרחים? מהפכה? יבחר כל אחד את התשובה שלו. עג’מי בחר, ונותר רק להשתכנע בסיבות לבחירה זו. יש לקוות כי הבחירה אינה פרי של החלטה מתודולוגית. כך או כך, טרם חורצים דעה על פשר המציאות, כדאי להכיר בכך שהאלימות בסוריה נכנסה לשנתה השלישית.

קוראי המהדורה העברית זכו בהקדמה מיוחדת מאת עג’מי עצמו, שביקר לא פעם בישראל. עג’מי מבין אינטואיטיבית את העניין שיש לקורא הישראלי בתיאור “מומחה” של מציאות, ללא הווה וללא התהוות. האם זה מקרי?

אוטונומיה תמורת דיקטטורה? העיסקה הגדולה של ארדואן

dror1_sep_10מזה יותר משנה עובדת ועדה פרלמנטרית על חוקה חדשה לטורקיה. בוועדה מיוצגות כל ארבע המפלגות שנבחרו לפרלמנט – מפלגת הצדק והפיתוח השלטת ולצידה שתי מפלגות חילוניות ומפלגה המייצגת את הכורדים. במהלך העבודה לא הצליחו המפלגות להגיע להסכמה בשתי שאלות – דרישת מפלגת השלטון להפוך את שיטת הממשל מפרלמנטרית לנשיאותית וההצעה לבטל את הסעיף בתעודת הזהות המגדיר את הלאום כ”טורקי”. באופן מפתיע שתי הדרישות הללו קשורות ביניהן ומרמזות על הכיוון שאליו תצעד טורקיה בעתיד הקרוב: אוטונומיה לכורדים מול נשיאות לארדואן.

ארדואן, שנמאס לו מהוויכוחים בפרלמנט, הודיע שבקרוב החוקה תועמד למשאל פרלמנטרי ולמשאל עם. הבעיה היא שכיום חסרים לו ארבעה קולות כדי להעביר את הצעת החוקה. למפלגתו יש היום 326 נציגים מתוך 550 חברי הפרלמנט, אולם כדי לקבל את החוקה ברוב המיוחס הנדרש הוא זקוק לפחות ל- 330 ועדיף קצת יותר. אפשר כמובן לקנות חברי פרלמנט בכסף או הבטחות שלטון, אולם כשמדובר בחוקה תרגילים מסוג זה לא יתקבלו בהבנה בציבור ולכן ארדואן יעשה כך רק בלית ברירה.

מפלגות האופוזיציה חוששות מכוונותיו הדיקטטוריות של ארדואן. המערכת הנשיאותית שהוא מציע מערערת מאד את מערך האיזונים והבלמים הבסיסי של דמוקרטיה. בשיטה הנוכחית יש נשיא וראש ממשלה המאזנים במידת מה זה את זה, ויש מערכת פרלמנטרית שהכוח האמיתי מצוי אצלה. הפרלמנט הוא הבוחר את ראש הממשלה. בשיטה המוצעת הנשיא יהיה בעל סמכויות נרחבות וייבחר ישירות על ידי העם, לא יהיה ראש ממשלה לצידו (כלומר, הנשיא יאחד בהגדרה הן את תפקיד ראש המדינה והן את תפקיד ראש הממשלה,) והפרלמנט יוכל לעשות מעט מאד כדי לבקר את עבודתו או לבלום את החלטותיו. החוקה החדשה גם אינה מציעה הרחבת סמכויות של המערכת המשפטית או ייסוד בית דין גבוה לצדק שיוכל לאזן את כוחו של הנשיא. מכל הסיבות הללו מפלגות האופוזיציה מזהות את המהלך כרצונו של ארדואן להפוך לשליט מוחלט הכופף את כל השאר לרצונו.

כאשר ראש הממשלה הבין שאין סיכוי לתמיכה של מפלגות האופוזיציה הכמאליסטיות, החליט ככל הנראה לבצע מהלך פוליטי נועז. בשבועות האחרונים מסתמנת הברית הנכרתת בינו לבין המפלגה הכורדית – הBDP – כדי לשכנע את חבריה להצביע בעד החוקה החדשה. תחילת המהלך הייתה בהכרזתו של ארדואן כי יפתח במשא ומתן עם הכורדים ואף עם מנהיגם הכלוא אוג’אלאן במטרה לפתור את הסכסוך. השלב השני היה הסכמתו לדרישה הכורדית להוציא את ה”טורקיוּת” מסעיפי החוקה. ככל הנראה הבהיר ארדואן למנהיגי הכורדים כי במידה שיצביעו בעד החוקה יוכל לקדם במהירות רבה יותר את תכנית האוטונומיה לכורדים כאשר יהיה לנשיא. ייתכן שהרעיון העומד בבסיס התכנית ארוכת הטווח שלו הוא להפוך את טורקיה לפדרציה שבה הכורדים זוכים לאוטונומיה נרחבת.

יש המרחיקים לכת וצופים שלתוך האוטונומיה הכורדית הזאת ישתלבו גם הכורדים של עיראק ושל סוריה. לשני הצדדים יש מה להרוויח מכך. הכורדים יקבלו הכרה כמעט מלאה בזכותם להגדרה עצמית, דגל והמנון, חיבור לים התיכון, ושותפות עם מדינה סונית עשירה ורבת כוח, ואילו הטורקים יקבלו גישה ישירה למקורות הנפט הגדולים של הכורדים, תוספת משמעותית של טריטוריה ומיליוני אזרחים נוספים שיהפכו אותה למעצמה של ממש. על התזמורת הגדולה הזאת מתכנן ארדואן לנצח בשנים הקרובות.

איראן-דרום לבנון-עזה

baruch_sהשיח הבטחוני הישראלי עוסק בימים אלה, בהשראת הממשלה, בראש ובראשונה באיראן. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה גרעינית הוציאה דו”ח שאישר את גירסת ישראל על דבקותה של איראן בקידום התכנית הגרעינית הצבאית. שר הבטחון ברק ערך לאחרונה סיבוב הופעות תקשורתיות בצפון אמריקה, במהלכו הסביר שטהראן איננה משחקת בבובות ברבי, אלא בהכנת האופציה הצבאית. בנוסף, שיקף תובנה: לאיראן שיקולים מובנים, לשאוף ליכולת גרעינית צבאית. זאת, בהתחשב בקירבתם של שחקנים בעלי יכולת גרעינית בסביבתה, כולל הודו ופקיסטן ממזרח, סין ורוסיה מצפון, ובמערב – בעינו עומד החשש האיראני מיכולת גרעינית התקפית ישראלית.

האיום איננו רק על ישראל, מסבירים לנו. אך עבורנו איום גרעיני מצד איראן יהיה קטסטרופאלי ועל כן ישראל לא תוכל להרשות לעצמה שאננות וישיבה בחיבוק ידיים לאורך זמן. בעוד תשעה חדשים לכל היותר, הסביר שר הבטחון למאזיניו ברשתות צפון אמריקה, איראן תעבור את קו החסינות הטקטית מפני תקיפת מתקני הגרעין, שכן חלקים עיקריים מתעשיית הגרעין יועברו למקומות מסתור בבטן ההרים.

אנו שומעים על ההרתעה האיראנית נגד התקפה על מתקני הגרעין בשטחה: איום בירי מאסיבי על צפון הארץ מידי חזבאללה בלבנון ועל דרום הארץ מידי החמאס בעזה. כמו כן אנו שומעים על חסימת נתיבי הנפט מהמפרץ הפרסי לשוקי האנרגיה בעולם ועל תקיפת הכוחות האמריקניים בעיראק ובמפרץ.

ההגיון אומר שכדי למנוע מאיראן אפשרות שיבוש מהלך צבאי אווירי יזום גדול, ישראל תתצטרך לנטרל תחילה את היכולת האיראנית לפגוע בישראל מעזה ולבנון ולשבש את מהלכיה. לפיכך, קיימת אפשרות שמתקפת מנע על איראן תתחיל במתקפת מנע מקדימה על דרום לבנון ועל עזה. זאת, במטרה לנטרל את היכולת לשבש לחיל האוויר את תפעול מטוסי התקיפה בבסיסיו. לפי ההגיון הזה, כל עוד אין מתקפת-נגד משתקת על עזה ודרום לבנון, אין לצפות למתקפה על איראן.

הרמטכ”ל, בני גנץ, התבטא לאחרונה בדבר הצורך לתקוף באופן יזום בעזה. הוא קשר זאת לירי הטילים על עוטף עזה ואף נפגעים בנפש, אך כרך את דברו באמירה כי ישראל תבחר את העיתוי המתאים לה. במקביל לפיצוץ המסתורי בבסיס טילים באיראן, המיוחס בעתונות חו”ל לישראל, התרחש לאחרונה פיצוץ דומה בבסיס תחמושת בלתי מורשה של חיזבאללה בדרום לבנון. גם הוא מיוחס בתקשורת חו”ל לישראל. האם אלה מהלכים ממוקדי מטרה כחלק מתמונה רחבה יותר, של הכנות צבאיות לתקיפה הגדולה?

נשאלת השאלה האם אפשר לראות זאת גם בהיפוך: האם יש סכנה שאיראן תחשוש ממתקפת נגד מקדימה ישראלית או אמריקנית? האם טהראן תרצה לפעול במקרה כזה בהקדם וליזום מתקפת מקדימה כנגד ישראל או כנגד מטרה אמריקנית במפרץ, כדי להרתיע את ירושלים ואת וושינגטון מפעולה צבאית להריסת תעשיית הגרעין האיראנית?

טהראן וירושלים דומות בכך שהן מבינות כי היתרון האסטרטגי ארוך הטווח עומד לצד מי שמצטייר בעיני העולם כרשאי לבצע פעולת תגמול מרתיעה. מתקפת נגד מקדימה מעניקה, אמנם, יתרון טקטי על יריב לא מוכן לכאורה, אך במחיר אסטרטגי כבד. מהלך צבאי ישראלי יזום נגד איראן יחשוף את ישראל לסף איומים חסר תקדים ולאורך זמן – ישירות נגדה, ובעקיפין נגד בעלי בריתה ובראשן ארה”ב.

ספק אם יש בכוחנו לעמוד בו.

סיסמאות נבובות מול פתרון ריאלי

ariel_settlementהאמת היא, כי גם חזרה תכופה עד מיאוס על סיסמאות אינה הופכת אותן לנכונות. אפשר לילל עד מחרתיים כי ההתנחלויות ייבשו, כי המתנחלים אשמים, כי רק שם השקיעה המדינה את הכסף- עד שמגיע שלב ההוכחות המספריות, והתיאוריה השקרית הזו קורסת פעם אחר פעם. אין מיליארדים ואין נעליים. הכול קשקוש.

כן, זה נכון, לימין ולמתנחלים היה חשש קל (עד כבד) בתחילה מלהצטרף למחאת רוטשילד. היה ברור שזו מחאת השבט הלבן, האחוסלים אם תרצו. האשכנזים, החילונים, השמאלנים התל-אביבים. שזו מחאה שראשיה מתמקדים ב”מה המדינה יכולה לעשות עבורי”, ואחד ממנהיגיה אפילו מרשה לעצמו לקרוא לפקחי העירייה לסרב פקודה בהינתן הוראה לפנות אוהלים, ומכנה אותם בלי היסוס ‘קאפואים קטנים’. הייתה תחושת בטן שזו אינה נהמת מחאה עממית אמתית, כמו זו שיצאה מקרבי הצרכן המתוסכל במחאת הקוטג’, למשל. אז, נותרה גבינת הגרגירים מיותמת מקונים על מדפי הסופרמרקטים בקרני-שומרון ובאלון-שבות, כמו בכל מקום אחר בארץ.

בסופו של דבר, מועצת יש”ע החליטה שהיא מביעה הזדהות עם מאהל המחאה התל-אביבי, אבל לא לגמרי סחפה אחריה את כל הקהל אותו היא מייצגת. רבים ביישובים עדיין חוששים מהמחאה הלא לחלוטין מוגדרת הזו. חלקם אפילו הביעו מחאה פנימית כלפי ההנהגה שלהם, שנכנעת אולי לכותבי הטורים הנשכניים בעיתונות הכללית. שכן בניגוד לכותב שלעיל, בתחילה דווקא סנטה התקשורת במתנחלים שאיך זה, הם מסתגרים ואינם מצטרפים להמיה הלאומית הזו.

אבל, עם או בלי הסכמה להצטרפות של מועצת יש”ע, ברור הפתרון שמציעים המתנחלים הוא ריאלי מאין כמותו, מחובר למציאות הרבה יותר מסך הדרישות הלא-ברורות של הרוטשילדאים. כי אם אכן מדובר כאן על יוקר הדיור הבלתי-נסבל ולא על אג’נדה פוליטית נסתרת, אם זו אכן מחאה צרכנית אמתית שדורשת מעט הגינות, אז תנו לנו לחלוק לכם מניסיוננו.

ביו”ש יודעים היטב בשנים האחרונות מהו יוקר דיור.ההקפאה שנמשכת שם דה-פקטו כבר כמה שנים, במיוחד ביישובים העירוניים הגדולים, מגדילה את הביקוש פי כמה מההיצע, וגורמת למחירים להאמיר בצורה תלולה. רבים רבים ביו”ש, שמנהלים אורח חיים צנוע מתוך בחירה, משלמים אלפי שקלים של שכירות, בשביל הזכות להתגורר בקראוון או בדירת משנה קטנה. הפתרון למצוקת הדיור הוא בהחלט לבנות שם. הפתרון הוא לאשר ברגע את תכניות הבנייה ששוכבות כבר שנים על שולחנו של שר הביטחון, ולהוסיף במהירות אלפי יחידות דיור במעלה-אדומים, באפרת, באריאל, בגוש-עציון ובמערב השומרון. ביישובים העירוניים הגדולים הללו ובאזורים שכבר מזמן חצו את הקווים אל הקונצנזוס הישראלי, וכבר שנים שפינוי שלהם אינו אופציה מכל בחינה שהיא.

עשרים שנה אחרי הכישלון המהדהד והמדמם של הסכם אוסלו, הגיע הזמן לומר שמדובר בחבלי ארץ שמדינת ישראל ממילא שוכנת ותשכון בהם, ואין סיבה שלא לבנות שם כדי להקל על המצוקה הכללית.

ועוד הערה. חוסר יכולתם של הפלשתינים להצביע, אינו “חלק מובנה בחזון” המתנחלי. אמירה כזו היא פשוט בורות. החלק הארי של הפובליציסטיקה הפנים-מתנחלית תומך בכל מאודו בהחלת ריבונות ישראלית על שטחי יהודה ושומרון, על כל המשתמע ממנה.

קזחסטן: בין יציבות לשיחות גרעין

___________מזה זמן שמדינות מרכז אסיה, ובעיקר קזחסטן, מנסות להתנער מצלה של ברית המועצות וליצור לעצמן זהות אזורית משמעותית. מאז נפילת ברית המועצות זכו מדינות אלה, בדרך כלל לא באשמתן, ליחס מזלזל מצד מדינות המערב, ששיאו הסרט “בוראט”. בשל כך אין זה מפתיע שקזחסטן ובעיקר מנהיגה נורסולטאן נזרבייב ראו בשיחות הפסגה בין איראן ובין מדינות המערב, אשר מתקיימות במדינה, דרך מצויינת לחזק את מעמדה האזורי.

קזחסטן, בדומה לשאר מדינות מרכז אסיה, הייתה חלק מברית המועצות עד-1991, וכמו שכנותיה, לא ממש רצתה להיפרד מחבר המדינות. עם נפילת הגוש עלה לשלטון במדינה נורסולטאן נזרבייב. נזרבייב, בדומה לשכנו מדרום, נשיא אוזבקיסטאן אסלאם קרימוב, שולט במדינה ביד רמה מאז 1991, ומרחיק בכוח כל סממן שיכול להזכיר דמוקרטיה מערבית מארצו.

מאז עלייתו לשלטון מזגזג נזרבייב בין נאמנות לאמא רוסיה, השכנה הגדולה מצפון, ובין יצירת זהות לאומית עצמאית בארצו, על אף המורכבות שבדבר (קרוב ל23% מהאכלוסיה הם רוסים אשר מסרבים בתוקף לקבל עליהם את השפה או התרבות הקזחית). בנוסף, נזרבייב ומרבית שותפיו במדינות מרכז אסיה והקווקז צופים בדאגה גדולה על המתרחש במדינות האביב הערבי, שם הסתבר כי המדרון מתחילת המהומות אל הדחת השליטים הוא חלקלק. אף על פי שבקזחסטן מעולם לא הייתה מורשת דמוקרטית, נזרבייב יודע שאי שקט מקומי יכול להוביל לתוצאות הרסניות לא רק לארצו אלא לאזור כולו.

זהו גם המוטיב המייחד את מדיניות השלטון במרכז אסיה אל מול שאר העולם. מרבית שליטי המדינות המרכז אסייתיות, ובעיקר הגדולות שבהן — אוזבקיסטאן וקזחסטאן, עובדים יחדיו למתן ולמגר תופעות של איסלאמיזציה ותנועות אזרחיות אשר יכולות להתסיס את ההמונים נגד השלטון. עד כה, שיתוף פעולה זה בין המנהיגים עבד מצוין. כאשר ב-2009 המון זועם של קירגיזים גרש את כל קהילת האוזבקים מהעיר אוש (Osh) בקירגיסטן, מנהיגי שתי המדינות פעלו ביחד כדי להשקיט את הרוחות ולא ללבות אותן. דמיינו מה היה קורה לו היה מתבצע גירוש אתני באחת מערי המזרח התיכון.

גם נזרבייב נאלץ להתמודד בשנים האחרונות עם אירועים אשר ערערו את מעמדו והכריחו אותו להגיב בנחישות. בחורף 2011 ירו כוחות שיטור לעבר פועלים של אסדות הנפט בעיר זנזומן על חוף הים הכספי והרגו קרוב ל-79 מהם. פועלים אלו מחו על תנאי העסקתם והחלוקה הלא שיוויונית של רווחי הקדיחות. לא היה אף אזכור למרד בשלטון או להחלפתו של נזרבייב.

כיצד, אם כן, מצליח נזרבייב להחזיק זמן כה רב בשלטון? התשובה לכך טמונה בעיקר באוצרות הטבע הרבים של המדינה. קזחסטאן, כמו שאר מדינות האזור, עשירה מאוד במחצבים טבעיים מנפט גולמי ועד גז אשר משכו למדינה קרוב ל-40 מילארד דולר בהשקעות זרות ותחזקו את שלטונו של נזרבייב מאז 1991 ועד היום. כמו מדינות המפרץ הפרסי, נזרבייב יודע לחלוק את העושר הזה עם תושביו. לאורך שנות שלטונו הוא הפך את אסטנה בירת המדינה מעיר פוסט-סובייטית מנומנמת למטרופולין ענקי.

אך נזרבייב צריך הרבה יותר מבניינים ענקיים ואגמים מלאכותיים כדי להצדיק את שלטונו לאורך זמן. כאן נכנסת לתמונה סוגיית הגרעין האיראנית. נזרבייב מכיר בכך שאירוח השיחות תחת חסותו ייתן לשלטונו את הלגיטימציה אותה הוא מחפש ממדינות המערב. במאמר שכתב בניו יורק טיימס במרץ 2012 הוא פנה אל האיראנים כשליט של מדינה אשר סבלה רבות מניסויים גרעיניים, וניסה לשכנע אותם לוותר על החלום הגרעיני למען יציבות האזור ושלום העולם. כך ניסה נזרבייב לחזק את מעמדו האזורי לא כשליט טוטליטרי אלא כמתווך בין הגושים. הוא קיווה עוד לסלק את שני גורמי הלחץ העיקריים על משטרו — זה של ארגוני זכויות האדם מחוץ למדינה וזה של ארגוני אופוזיציה מבפנים.

נזרבייב סבור שאם שיחות הגרעין שיתקיימו בארצו ביומיים הקרובים יניבו איזשהו פרי, הוא יוכל להתהדר בכך שיזם את התהליך וסייע לו. הישג אדיר כזה גם יקנה לו זכויות אצל נותן החסות הגדול שלו פוטין. מגע ידו של פוטין בענייניה של מרכז אסיה הינו ברור וגלוי, שכן הוא ומעגלי השלטון ברוסיה שואפים לשמר את המצב הקיים במדינות אלו למען יציבות משטרם. אי-יציבות במדינות אלו, כמו שקרה בקירגיסטן במהפכת 2005, יכולה לפגוע בהשפעה הרוסית באזור, מצב שהקרמלין חושש ממנו. למרות שאין לדעת עדיין מי יהיה המפסיד בסבב השיחות הקרוב, אנחנו בהחלט יכולים לדעת מי ניצח בגדול.

אל-קאעדה: האם באמת הסוף?

shaul_yanaiלאון פאנטה, שר ההגנה האמריקאי החדש, הכריז כי אל-קאעדה על סף תבוסה וכעת נותר “רק” לחסל את שארית ההנהגה המצויה באפגניסטאן, סומליה, תימן, חצי האי ערב וצפון אפריקה. הכרזה זו נשמעת אופטימית: מאבק שנמשך שני עשורים, עלה במאות אלפי קורבנות ברחבי העולם ובמיליארדי דולרים רבים, נמצא לקראת סיומו ממש מעבר לפינה. האופטימיות האמריקאית נובעת ככל הנראה מההצלחה בהריגתו של מנהיג הארגון אוסמה בן-לאדן. אולם האם היא במקומה?
מראשיתו ארגון זה לא הסתמך על עוצמה צבאית ניכרת או על משאבים בלתי נדלים. לאמתו של דבר הוא ארגון קטלני, אך קטן מספרית בהשוואה לתנועות ג’האד אחרות כמו חמאס וחזבאללה. בחינה של כמות הפיגועים שהארגון הצליח להוציא לפועל מראה כי היא בטלה בשישים ביחס לתנועות שהוזכרו לעיל. אמנם, איכות הפיגועים והפרופיל שלהם גבוהה באופן יוצא דופן, אך עוצמתו מצויה יותר באידיאולוגיה, במיקוד ובמסר שהוא העביר ועדיין מעביר.
מבחינת אידיאולוגית אל-קאעדה הוא האב טיפוס של הג’האד הסלפי, המבקש לחדש באלימות את המסרים הבסיסיים של ראשית האסלאם; אחדות האמונה והאוניברסאליות שלו. מרבית תנועות הג’האד הן טריטוריאליות ובעלות אג’נדה מוגבלת במטרותיהן ובהרכבן האנושי. אל-קאעדה היה זה שהבין כי בכך מצויה חולשתן וחוסר יכולתן לממש את מטרותיהן. מטרת העל של הארגון היתה ליצור בסיס פעולה משותף לכלל המאבק ל”החזיר בתשובה” את העולם המוסלמי. לשם כך הוא סימן שתי מטרות ברורות; האחת, הפלת המשטרים הקיימים והחלפתם ברפובליקות אסלאמיות טהרניות, והשני, הסרת התמיכה המערבית, בעיקר האמריקאית, ממשטרים אלה באמצעות פעולות טרור ממוקדות.
בן לאדן, עבדאללה עזאם ואימן אל-זואהרי טענו כי הדיכוטומיה בין המשטרים לעמיהם היא כה גדולה עד כי הלגיטימיות שלהם למעשה אינה קיימת. שרידות המשטרים תלויה בעיקר במנגנוני הדיכוי הנתמכים על ידי המערב ובתלות הכלכלית הכמעט מוחלטת בו. ניתוק הקשר הגורדי הזה יאפשר לאופוזיציה המאורגנת היחידה, התנועות האסלאמיות, לתפוס את השלטון – שלב הכרחי לפני חידוש האומה האסלאמית המאוחדת פוליטית ללא הבדלי לאום, אתניות וגזע.
מקרה המבחן הראשון היה באפגניסטאן. תנועה סלפית (הטליבאן) יכלה להקים משטר אסלאמי אמיתי רק לאחר שהמערב (שברית המועצות נתפסה כחלק ממנו) הפסיק להיות מעורב במדינה. האביב הערבי דווקא מספק עד כה הוכחות מסוימות לתזה זו, אשר פותחה עוד בסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים של המאה העשרים. מרגע שמהערב הסיר את תמיכתו קרסו המשטרים בתוניס, מצרים ותימן. משטרים אחרים מתנדנדים – מרוקו ואולי גם בתי המלוכה בחצי האי ערב ובירדן.
כך שבעוד שארה”ב מתמקדת במאבק הצבאי באל-קאעדה היא מתעלמת מהמאבק החשוב באמת – המאבק על הסדר החדש המתרקם בימים אלה במזה”ת. אחד מהעיקרים במשנה של אל-קאעדה הוא מאבק ללא פשרות ברעיון הדמוקרטי הנתפס כאבי הטומאה המערבית, מאחר שהוא מציב את האדם וחוקיו מעל האל וחוקתו. אם יכוננו משטרים דמוקרטיים על חורבות המשטרים הצבאיים אנו עלולים לחזות בעידן חדש של טרור מבית מדרשם אל-קאעדה ותואמיו; פיגועים רבי היקף נגד כל משטר ערבי דמוקרטי העשוי לקום. המודל העיראקי העקוב מדם הראה כי הדרך לדמוקרטיה, מוגבלת ככול שתהיה, תהיה ארוכה ומיוסרת.
לכן, למרות שהזירה הצבאית נראית ברורה יותר ומטרותיה מזוהות, זירת המאבק האמתית היא על שינוי תודעתי המוכיח אין באמת דיכוטומיה בין האסלאם לדמוקרטיה. כל עוד חזית זו מוזנחת, אל-קאעדה ימשיך להתקיים.

הרב מנחם פרומן זכרו לברכה

הרב מנחם פרומןשלהי חורף 1996. הרב מנחם פרומן מגיע לפגוש את שיח’ ג’מיל חמאמי, ממקימי החמאס בגדה, במשרד שלו בפאתי א-ראם, בצפון ירושלים. עטוף בטלית, כשתפילין מעטרים את ראשו ואת קיבורת זרועו השמאלית מתיישב הרב מנחם ופותח בדברי שלום ופיוס. קשה לשכוח את החודשים פברואר-מארס 1996: חודשים ספורים אחרי רצח יצחק רבין, שבועות ספורים לאחר ההתנקשות במהנדס החמאס יחיא עייאש. פיגוע התאבדות בקו 18 בירושלים, ועוד אחד כעבור שבוע, ואז בדיזנגוף סנטר בתל אביב. שמעון פרס הוא ראש הממשלה. הרב מגיע מתקוע שבגבול מדבר יהודה. בטרמפים. הם מנסים להוציא את הדת ממעשה השלום, אומר הרב לשיח’ ומכוון אל תומכי המזרח התיכון החדש והשלום הכלכלי. אבל הדת היא מהות השלום. מהו האסלאם אם לא שלום? ‘שלום’ זהו השורש של המילה אסלאם, ו’שלום’ הוא אחד משמותיו של האל. הם חושבים שאנשים טפשים, ממשיך הרב. הם חושבים שמה שמניע אנשים זה הכלכלה, הכסף. זה לא נכון. שנינו יודעים שהעיקר עבורנו זה האמונה באל שברא את כולנו. שיח’ ג’מיל מהנהן. מסכים. הרב פרומן ממשיך ומספר על חלום שחלם. חלום של שלום וקדושה. שיח’ ג’מיל מהנהן. הוא מדבר על קדושת הארץ לאסלאם, על זכויות הפלסטינים. הוא מוסיף שהוא מתנגד לפיגועים נגד אזרחים. מאוחר יותר מספרים שהוא הושעה מהחמאס בגלל ההצהרה הזו. אחר כך אומרים שהוא חזר.

באותם ימים הייתי אחד מנושאי כליו של הרב. מדי פעם היה פונה אלי ומבקש שאקשר אותו לאנשים בחמאס, או שאלווה אותו לפגישותיו, או שאתרגם את ההתכתבות שיזם בין מנהיג החמאס השיח’ אחמד יאסין שהיה אז בכלא לבין הראשון לציון הרב בקשי דורון. נראה היה שאולי בכיוונים החדשים שהציע הרב פרומן יש מוצא מן המיצר. באותה עת תפר הרב עיסקה שנועדה להביא לסיום הפיגועים ולשחרורו של השיח’ יאסין. אבל היה בה גם יותר מכך: הענקת מקום מרכזי למאמינים בשיח הפוליטי היהודי-ערבי; שינוי התפיסה על פיה דת היא בהכרח מכשול לשלום; הוכחה כי גם מתנחלים אמוניים וגם אנשי חמאס יכולים למצוא בסיס משותף בתוך המחלוקת; ראייה על פיה אין מאבק איתנים בין האסלאם והיהדות, וגם לא בין מעשה ההתנחלות והשכנת שלום.

מה הניע את הרב מנחם? אמונה ואהבת ישראל. אמונה בכך שאלוהים הועיד את הארץ לעם ישראל, וכי ההבטחה הזו אין משמעותה שלמוסלמים אין זכות על הארץ. ולצידה היתה השאיפה למנוע שפך דם נקיים. אך למרות החריגות שלו מהדיבור הפוליטי המקובל, היתה לו אוזן קשבת אצל מקבלי החלטות בצד הישראלי וגם בין הפלסטינים. בתקופה המדוברת הוא ארגן פגישה בין מפקד אחד מזרועות הביטחון הפלסטינים ואחד מראשי החמאס, שמעולם לא דיברו זה עם זה. גם בכך היה חידוש: בניגוד לדיעה שרווחה אז (והיום) על פיה ישראל צריכה לפעול לפיצול הפלסטינים ולמאבק פנימי בקרבם (בלי בג”ץ ובלי בצלם), הוא האמין שאחדות פלסטינית והפחתת האלימות הפנימית עדיפים.

המהלך המקיף שיזם הרב פרומן לא עלה יפה. הנהגת החמאס בעזה ערכה דיונים נוקבים שבסופם החליטה לחתום על טיוטת הסכם. הנוסח הועבר לעיון בכירים ישראלים ובכירי הרשות הפלסטינית. תוך כך נשלחו סוכני המוסד לעמאן להתנקש במנהיג החמאס ח’אלד משעל. הם כשלו במשימתם, נעצרו, והשיח’ אחמד יאסין שוחרר במסגרת עיסקה שנכפתה על ישראל, ולא במסגרת תהליך פיוס. ההסכם מעולם לא נחתם. האם לולא ההתנקשות הכושלת היתה מגיעה העיסקה לכלל סיום? קשה לדעת. האם היחסים בין ישראל לפלסטינים היה עולים לנתיב של הבנה הדדית ופיוס, לו היה נחתם? בלתי אפשרי לדעת. אבל השתלשלות האירועים הותירה אחריה תחושה קשה של החמצה.

בקיץ 2000 הגיע הרב מנחם עם אשתו הדסה למשרדו של יאסר ערפאת במוקאטעה. זה היה מעט לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. בפיו של הרב היתה הצעה: להפקיד את ביטחון היהודים תושבי השטחים בידי כוחות הביטחון הפלסטינים. אין להניח שמתנחלים רבים היו מתלהבים מההצעה לו היו יודעים עליה אז. גם רעיונות אחרים שלו נתפסו בעיני רבים כזרים ומוזרים ולא מעט ביקורת נמתחה עליו. אבל הוא האמין שלו תהיה האחריות הבטחונית בידי הפלסטינים, יקטן החיכוך בין צה”ל לאוכלוסייה הפלסטינית, ושני הצדדים יגלו שהם יכולים לחיות זה לצד זה בשלום. שהרי הוא האמין גם בשלום וגם בזכותם של יהודים לחיות בכל מקום בארץ ישראל. הוא השתמש בדימוי הידוע שלו: כשהוא פורש את אצבעות ידיו קדימה אמר: ההתנחלויות בשטחים הם כמו אצבעות כף היד המושטת קדימה לשלום.

ערפאת לא ידע מה לעשות בדיוק עם ההצעה הזו. אתייעץ עם ההנהגה הפלסטינית, אמר. לקראת הפרידה העניק לזוג מתנה לרגל חתונת אחד מצאצאיהם שנישא באותו שבוע. את הצעתו של הרב הוא לא העביר ככל הנראה לפורום יום השבת של ההנהגה הפלסטינית, וגם אם כן – תוצאה חיובית לא היתה. הרעיונות של הרב היו קשים לעיכול גם לפלסטינים, לא רק לישראלים. מעט לאחר מכן התחילה האינתיפאדה השנייה, ומעשי ההרג ההדדיים תכפו. ההתיישבות היהודית המשיכה מאז להתפשט בין הכפרים הפלסטינים ועל אדמותיהם וקשה לטעון שהיא נחווית על ידי פלסטינים כיד מושטת לשלום. ועדיין, מעט מתלמידיו של הרב מנסים ללכת בדרכו ולהושיט יד. האם הם מצליחים לראות את הפלסטינים להם הם מושיטים יד? לא ברור. קשה גם להעריך עד כמה פעל הרב מנחם מתוך ראייה פוליטית מפוכחת ועד כמה מתוך פרשנות על הנעשה בעולמות עליונים. אבל דומה שהבנתו את המציאות המקומית עלתה בהרבה על זו של רבים וטובים אחרים, ואין ספק שהיה בין הבודדים שהיתווה דרך אמונית שאינה מחייבת שינאת זרים. במונחים דתיים אפשר לראות בו מקדש ה’ ברבים. במושגים אנאליטיים אפשר לראות בו שובר פרדיגמות. יהי זכרו ברוך.

איראן ומלחמת התרבות נגד המערב

מאז אמצע המאה ה-19 מנהלת איראן יחסי אהבה-שנאה עם התרבות המערבית. במאות ה-19 וה-20 ניסו שושלות קג’אר ופהלווי ליישם תהליכי מודרניזציה מערבית במנהל, בצבא ובכלכלה. האינטליגנציה החדשה ביקשה להרחיבם גם לתחומי החברה והפוליטיקה, אם כי ללא הצלחה רבה. מרבית אנשי הדת האיראנים התנגדו בתוקף לחדירת תרבות זו בטענה כי מקורה בכפירה דתית הפוגעת בערכים דתיים וחברתיים ואינה אלא מזימה אימפריאליסטית להשתלט על המדינה השיעית היחידה בעולם.

אחד משיאי המאבק בין אוהדי המודרניזציה המערבית ומתנגדיה היה כאשר רזא שאה פהלווי (שלט בין 1925 ל-1941) ניסה לגייס בכוח את תלמידי המדרסות (הישיבות) לצבא הלאומי שהקים. באמצעות הגיוס הוא ניסה לשבור את ההתנגדות של הממסד הדתי לתהליכי החילון והחיקוי של המערב שאותם ניסה ליישם באיראן. פהלווי לא היסס להפגיז מסגדים ומדרסות שהתנגדו לו. אחד מהתלמידים שנמלטו מאימת הגיוס (במחיר גילוח זקנו) היה ח’ומיני, לימים אויבה הגדול ביותר של התמערבותה של איראן. בנו, מוחמד רזא שאה (שלט בין 1941-1979), ניסה באמצעות המהפכה הלבנה להפוך את איראן למעצמה עולמית חזקה ומודרנית בסגנון מערבי במהירות ובאגרסיביות רבה. מדיניותו זו הייתה מהסיבות העיקריות למהפכה האסלאמית ב-1979.

מראשיתה הכריזה המהפכה מלחמה על ההשפעות התרבותיות המערביות באיראן. צנזורה קפדנית הוטלה על ספרים, סרטים, מוזיקה ולבוש מערביים. המשטר ניהל מלחמת חורמה נגד המערב, שאותו הציג כ”אויב האנושות”, “חסר כל מוסר חברתי ודתי”, וככזה ש”אחראי ישירות כבר מאות שנים לשחיתות ולניצול כלל העמים המדוכאים”. בתמורה הוצעו לציבור תכנים שעיקרם נועד לטפח ערכים מסורתיים, אסלאמיים ואיראניים כאחד. המשטרה עצרה רבים מאלו שנחשדו כ”סוכני האימפריאליזם התרבותי המערבי” והטילה קנסות כבדים על אזרחים שבביתם נתפסו קלטות מוזיקה וסרטים שנאסרו.

וד לפני צלחות הלוויין והאינטרנט, שהעצימו את צריכת התרבות המערבית, התקיים באיראן שוק שחור עצום במוצרי פנאי מערביים, החל בסרטים מצוירים של דיסני וכלה ב יקה של מטאליקה. בעידן האינטרנט וצלחות הלוויין הופעלו אמצעי שיבוש אלקטרוניים מתוחכמים במטרה לחסום תכנים שהוגדרו על ידי המשטר כ”פוגעים בדת ובערכי המהפכה”. למרות זאת, ביותר מ-50% מבתי האב באיראן יש צלחות לוויין אסורות, ומיליוני איראנים מחוברים לרשת האינטרנט. במילים אחרות, רוב האיראנים, תומכי המשטר או מתנגדיו, הם צרכנים של תרבות מערבית; אמנם בעיקר לצרכי בידור ופנאי, אך החשיפה היא גם לערכים מערביים כמו דמוקרטיה ליברלית, זכויות אדם וחירויות אזרחיות. מהאחרונים חושש המשטר יותר מכל ולכן הוא נאבק בהם בעוז.

האם מלחמת התרבות הזו מבשרת את התפוררות ערכי המהפכה האסלאמית? אני סבור שכן. המהפכה האיראנית לא הייתה פוליטית בלבד אלא התיימרה להוות אלטרנטיבה אסלאמית לתרבות המערבית. הטיהור התרבותי שנערך בימיו הראשונים של המשטר הבריח אלפי אמנים, זמרים, שחקנים סופרים ואינטלקטואלים מתמערבים מאיראן. מוסדות התרבות שזוהו עימם נסגרו או הומרו למוסדות ברוח אסלאמית. אולם הכמיהה לתכנים מערביים לא נעלמה אלא ירדה למחתרת. כך, למשל, דווקא במלחמת איראן-עיראק הפכו מקלטים רבים למועדוני מוזיקה וסרטים שהוברחו מהמערב.

עם זאת, הדרך למהפכה פוליטית הנגזרת ממלחמת התרבות הזו לא צפויה בקרוב. רוב צרכני התרבות המערבית משתייכים עדיין למעמד הבינוני העירוני, בעוד שרוב אוכלוסיית הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית היא מסורתית, מצייתת לממסד הדתי ונאמנה על-פי רוב למשטר. עם זאת, לאחר יותר משלושה עשורים של מלחמת חורמה בתרבות המערבית ניתן לומר כי שלטון האיאתוללות הפסיד במאבקו בעמו שלו.

איראן ואביב העמים הערבי

בשלבים הראשונים של האביב הערבי, כאשר המהומות התמקדו בתוניס ובמצרים, איראן תמכה בהתלהבות בהתקוממות העממית להדחת משטרים אלה. חלק מראשי המשטר טענו כי המהפכה האסלאמית הגיעה ללב העולם הערבי.

מהפרספקטיבה האיראנית ראשי המשטר במדינות אלה היו בעלות ברית של המערב והיוו חלק מדוקטרינת הבלימה נגד החדירה האיראנית לעולם הערבי. דרשן תפילות יום השישי בטהראן, איתאללה אחמד ח’אתמי, התייחס בדרשתו ביום שישי 28 בינואר 2011 להתפתחויות בעולם הערבי ואמר, כי אלה מהוות “רעשי משנה” של המהפכה האסלאמית באיראן. הוא ציין, כי שליטים המנהלים מאבק נגד הדת, כדוגמת הרודן המצרי, חסני מבארכ, צפויים בהתאם לקוראן ליפול בסופו של דבר. גם איש הדת הקיצוני איתאללה מחמד-תקי מצבאח-יזדי, טען ב-27 בינואר 2011 כי הודות למהפכה האסלאמית באיראן מתקוממים כיום גם העמים המוסלמים בתוניסיה, במצרים ובמדינות ערביות נוספות כנגד האימפריאליזם והמשטרים המדכאים בהתאם למודל, שהציבה בפניהם המהפכה.

בנאום ב-21 פברואר 2011 , שנשא איתאללה עלי ח’אמנהאי הוא ציין כי ההתפתחויות בעולם הערבי נובעות מהשנאה כלפי נוכחות מעצמות המערב ומשקפות את עייפות האנושות מהלחצים הכבדים שהפעילה הציוויליזציה המערבית בניסיונותיה לכפות את ההגמוניה שלה בעולם. היומון השמרני “ג’מהורי-י אסלאמי” (Jomhuri-ye Eslami) טען, כי עם נפילת חסני מבארכ איבדה ארצות-הברית את משרתה הנאמן ביותר במזרח התיכון וכי “המשטר הציוני” ניצב עתה בפני אופק קודר. במאמר מערכת, שפרסם היומון, נכתב, כי נפילת משטרו של מבארכ מבטאת את ראשיתה של מהפכה גדולה כנגד האמריקאים והציונים במזרח התיכון ובצפון-אפריקה. המהומות בבחרין בפברואר 2011 והדרישה להפיל את משטר אל-ח’ליפה, מבעלי הברית החשובים ביותר של ארה”ב במפרץ הפרסי, התקבלו בסיפוק רב בטהראן. השאלה היא האם האביב הערבי יסייע להעצמת ההשפעה האיראנית במזה”ת, במיוחד לנוכח השפעתה הגוברת במדינות כמו עראק, סוריה ולבנון?

להערכתי האביב הערבי מהווה את המחסום האמיתי לאיראן במזרח התיכון הערבי, יותר מאשר היוו המשטרים הפרו-מערביים אשר הודחו או נמצאים בסכנת הדחה. הסיבה העיקרית לכך היא שהמשטרים המודחים לא זכו לתמיכה רחבה בעמים בהם שלטו. במרווח בין המשטרים לעמים יכלה איראן לפעול בצורה הרבה יותר חופשייה. היא אימנה ומימנה גורמי אופוזיציה, אסלאמיים וכאלה שלא, נתפסה בדעת הקהל כאנטי מערבית מובהקת וזכתה לאהדה רחבה. עם זאת, הקואליציה הרחבה שהפילה את המשטרים בתוניס ובמצרים ואלו שעתידם כלל לא מובטח, כמו לוב ותימן, רחוקה מלהיות ההתקוממות האסלאמית לה שואפת איראן.

דור הרשתות החברתיות מודע היטב לאמצעי הדיכוי שהפעיל משטרו של אחמדינז’אד נגד צעירי איראן ואינו רוצה להחליף עריצות צבאית ו/או לאומית בכזו תיאוקרטית. יתרה מכך, העמדה האיראנית הצבועה בסוגיית ההתקוממות הסורית בהשוואה לתמיכה המערבית שמקבלים המתקוממים הלובים יצרה חסם אמיתי להשפעה איראנית אפשרית על הסדר החדש המתרקם במזרח-התיכון. המשטר האסלאמי באיראן מתחיל להבין כי הוא החמיץ את ההזדמנות להגמוניה אזורית, שנקרתה לו עם ההחלשות מעמד ארה”ב ונפילת משטרים האוהדים אותה. בימים אלה משטר זה איבד את בריתו האסטרטגית עם תורכיה ועלול לאבד את המסד להשפעתו האמיתית על האזור-סוריה.

ה(א)דם שבאופניים

ארמסטרונגהטור דה פראנס המתגלגל בימים ומסיים את השבוע הראשון שלו חוגג 100 שנים. אלו כתרים לא נקשרו לאירוע הזה, שנחשב עדיין לאחד מן האתגרים הספורטיביים הקשים ביותר בכל ענף שהוא, אם לא הקשה מכולם. הטור הוא האירוע המייצג של הספורט הזה, רכיבה על אופני כביש, ומשום כך הוא גם מושא לכל הנאצות והרגשות השליליים של רבים כל כך ברחבי העולם ביחס לאופניים. אין כרוכבי אופניים רגשיים ורגשנים ביחס לענף הספורט החביב עליהם, ולכן אין כאכזבתם אל מול הגילויים הניתכים על ראשיהם חדשות לבקרים. עוד רוכב הודה בשימוש בסמים, עוד קבוצה מפוארת נחשפה כמפעל שכולו טיוח והסוואה של הכוכב המשתמש. אפילו לאנס ארמסטרונג, מנצח סדרתי שבע פעמים רצופות בטור דה פראנס (לאחר שהתגבר על מחלת הסרטן) הורד מהאולימפוס באשמת ‘דופינג’ (Doping). תאריו נשללו והרשויות פרסמו דו”ח עב כרס המגולל את התנהלותו במהלך השנים בהן נחשב למלך הבלתי מעורער של הטור דה פראנס.

לסוגיית ה’דופינג’ בענף האופניים משקל רב יותר משאר ענפי הספורט. ברכיבה על אופניים הופך הרוכב את גופו למכונה באופן המוחשי ביותר. רגליו נתונות בסד הדוושות ומערכת ההילוכים באופן אורגאני. הן מנוע המפיק את האנרגיה הדרושה כדי שהמערכת הזו, מערכת של אדם ומכונה, תנוע יחד בשלמות. המשמעות היא שהגבול שבין אדם למכונה בענף זה רופף ביותר. אם בענפים אחרים סוגיית ה’דופינג’ נוגעת לשאלת הרמאות ותו לא, הרי שבענף האופניים סוגיית ה’דופינג’ מעלה על פני השטח את הממד הטכנולוגי שבגוף האדם המודרני. מי שנחשב כנגוע בסימום מגלם פרדוקס: מבחינת התפקוד שלו, הוא נתפס כמי שחצה את הקווים וויתר ביודעין על אנושיותו וחולשותיה כדי לנצח. אבל מבחינת כניעתו לפיתוי, הוא כל כך אנושי שזה כואב. ובעצם, זה פרדוקס שאנחנו מכירים היטב ואפילו חווים. תוצאה ספורטיבית יוצאת דופן מהווה עבורנו מקור להתפעלות כשאנחנו חושבים שבני אדם כמונו השיגו אותה. מצד שני, אנחנו לא מפסיקים לחשוד שבן אדם מן השורה, כזה שלא נעזר בחומרים אסורים, לא יכול היה להגיע להישג הזה לעולם.

משימת הספורטאים היא להגיע עד קצה גבול האנושיות לא רק בביצועיהם אלא גם במבנה והרכב גופם – לשמור על אחוז הכדוריות האדומות בקצה המותר. הצלחת השיטה והבקרה הגיעה עד לכדי שכלול והרכבת דרכון ביולוגי המציע בקרה מדויקת על כל ספורטאי בכל רגע נתון. גדודים של אנשי מקצוע אמונים על שמירה ותחזוק של הדפוסים הביולוגיים החיוניים לפעולתם של ספורטאי צמרת. היכולת להפגין את אותן יכולות, המתבססות בתורן על אותן תגובות ביולוגיות, הופכת לסימן הזיהוי העיקרי של הספורטאים הגדולים.

מוסד המנפיק דרכונים הוא זה השולט בגבולות – בין רמאי לישר דרך ובין אדם למכונה. כאשר המוסד המנפיק דרכונים פועל, הוא שקוף. לא מדברים עליו או על ההגיון המערכתי שלו, אלא על היחידים, נושאי הדרכונים ונשאיהם. האם חצה מי מהם את הגבול (ונטל סמים)? לכל היותר מדברים על הדרך שבה הספורטאים גונבים את הגבול, ממש כמו במוט’ל בן פייסי החזן של שלום עליכם.

זהו ייצוג של עולם קפיטליסטי, טכנולוגי, בירוקראטי, מפוקח ומנוכר. כל מרכיב במבנה התחרויות ובגוף הרוכב נמדד ומפוקח. כתוצאה מכך הסמים הנסתרים מהעין הופכים להיות מושא התשוקה של הרוכבים ושל השלטונות הרודפים אותם. אין הברכה שורה, כידוע, אלא בדבר הסמוי מן העין. זה מה שמכניס מתח. זה מכניס גם תשוקה שעוזרת לפרנסי הענף למכור אותו לעוד ועוד אנשים, ובמיוחד לכאלו שאינם רוכבים בעצמם. התשוקה לאסור, התשוקה שאסור לממש, מחליפה את התשוקה הפשוטה לתנועה, מהירות וכל מה שכרוך ברכיבה.

על השיטה ותחלואיה כבר אין דיון. השיטה של “הטור דה פראנס” מקדשת העסקת עובדים זמניים בלבד (על מנת שלא יתאגדו וישביתו חס וחלילה את המכונה). זוהי שיטה המקדשת כוכבנות של גיבורים לפרק זמן קצר. על מנת להיות לשלוט במרוצים הגדולים (ה-Grand Tours) יש להגיע לגיל יחסית מבוגר המאפשר שנים בודדות של שליטה בטרם יקרוס הגוף. גם אם התשוקה מפעמת בלבם של הזוכים, זו תשוקה מפוקחת ומפוכחת, לא תשוקה שמניעה ופורצת. בעצם, זו בכלל לא תשוקה שנעה אלא תשוקה שממוקדת בתוצאה הסופית, בנצחון ולא בדרך. משום כך, זו תשוקה שאינה מופנה כלפי התנועה או הרכיבה.

זה אפילו יותר חמור. הרוכבים שאמורים לעשות יותר מכל אדם אחר, לקחת את החיים ואת האנושיות מעבר לכל סף, בעצם מתחככים עם הנצח לכל אורכו של הטור. וכשמתחככים עם הנצח, כשבודקים כל הזמן את גבולות החיים, גם המוות נמצא בתמונה. הוא הרי מה שנמצא מעבר לגבול. מה שמעורר עניין והתרגשות בקרב הצופים בתחרויות הללו הוא פוטנציאל המוות, אמיתי וסמלי: מצד אחד, נפילות שהן תאונות אופניים ומצד שני, נפילות דוגמת השפלת הכוכב התורן. סתם לצפות בחבורה מדוושת לאורך כמה שעות לא מעניין. ההתרסקות מרתקת ועליה חוזרים בשידור שוב ושוב.

מה שעורר את העניין הרב בארמסטרונג היה התחושה כי פיצח את השיטה. נדמה היה שהוא מצליח לייצר שיטה משלו בתוך השיטה קיימת. דרכו לפצח את השיטה הייתה לפרק אותה למרכיביה ולפקח על כל מרכיב ומרכיב עד כי שלט בטור ללא עוררין. הוא רכב כל קטע במסלול טרם התחרות והקפיד על תזונתו באופן קיצוני גם בעיתות הפגרה. הוא ייצר מונרכיה בתוך קפיטליזם במשטר דמוקרטי – הרוכבים רכבו עבורו משל היה מלכם. אל תוך השיטה הקיימת, ארמסטרונג הצליח להחדיר תשוקה. זו שכה חסרה היום בעולם הרכיבה. ואולי לא רק בו.

לכן ידעו כולם שהרדיפה והלכידה הן בלתי נמנעות. השיטה השקופה, זו ששמה את כל יהבה על הגעה עד הגבול מבלי לעבור אותו, לא רצתה להתמודד עם מי שאושש את הגבולות בכך שחצה אותם כל הזמן. ארמסטרונג היה הכול חוץ משקוף. הוא היה הדבר עצמו, מותג שאין לו שווה או מקביל, יצור יחיד במינו.

בעולם שבו גורלו של היחיד במינו הוא להתרסק ורק אז להיות מעניין, הייתה זו כנראה רק שאלה של זמן עד שהקפיטליזם של הטור ניצח את ממציא השיטה החלופית. כי משורה ישחרר רק המוות, ואוי לו למי שיוצא מהשורה ולא מת. לפחות בעולם האופניים המקצועני.